בנות דודות

חלק ראשון

ילדוּת נכה

אימא שלי הייתה מהמורות עם מקל מצביע, סינר לבן וקשוחה מאוד, אבל היא לימדה היטב בבית ספר פרוורי שלמדו בו ילדים ממעמד הביניים ומטה ולא מוכשרים במיוחד. הכי טוב היה רוּבֵּן פְיוֹרְלַנדי, הבן של בעל המכולת. אימא שלי השמישה את המצביע על הראשים של אלה שעשו צחוק ושלחה אותם לפינה עם אוזני חזיר מקרטון צבוע. כמעט לא היו סוררים חוזרים. אימא שלי חשבה שחוֹשֵׂךְ שבטו שונא בנו. בכיתה ג' קראו לה הסניוריטה של כיתה ג' אבל היא הייתה נשואה לאבא שלי שנטש אותה ואף פעם לא חזר הביתה לשאת באחריות של אבי משפחה. היא עבדה בהוראה בבקרים וחזרה בשתיים אחר הצהריים. האוכל כבר היה מוכן כי רוּפינה, השחרחורת שכיהנה כעוזרת בית חשובה מאוד, ידעה לבשל. לי נמאס מנזיד כל יום. בחצר האחורית קִרקר לול שנתן לנו אוכל ובגינה בצבצו דלועים בצבע זהוב פלאי שמשות עקורות ממרומי שמיים ומשוקעות ארצה, צמחו לצד סיגליות ושיחי ורדים חולניים שאף אחד לא טיפל בהם, הם התעקשו להוסיף איזה נופך מבושם לביב האומלל הזה.

מעולם לא התוודיתי שלמדתי לקרוא את השעה בעיגולים של השעונים בגיל עשרים. הווידוי הזה מבייש אותי ומפתיע אותי. הוא מבייש אותי ומפתיע אותי בגלל מה שתדעו עליי אחר כך, והרבה שאלות עולות בזיכרוני. בייחוד עולה בזיכרוני השאלה: מה השעה? בחיי, לא ידעתי מה השעה, והשעונים הבהילו אותי כמו גלגול הכיסא האורתופדי של אחותי.

היא, שהייתה יותר מפגרת ממני, כן ידעה לקרוא את העיגולים של השעונים, אפילו שלקרוא בספרים היא לא ידעה. לא היינו רגילות, שלא לומר שלא היינו נורמליות.

רוּם... רוּם... רוּם... מלמלה בֵּטינה אחותי, והוליכה את בושתה לטיול בגן הקטן ובחצרות מחופּי האריחים. הרוּם ניגר בריר של רפת השכל המריירת. מסכנה בטינה. שגיאה של הטבע. מסכנה אני, שגיאה גם אני ועוד יותר מזה אימא שלי שנשאה שִכחה ומפלצות.

אבל הכול חולף ונעלם בעולם העלום הזה. לכן לא הגיוני להתייסר יותר מדי בגלל שום דבר ושום אדם.

לפעמים אני חושבת שאנחנו חלום או סיוט שקורה מיום ליום וברגע מסוים כבר לא יהיה, כבר לא יופיע על המסך של הנפש כדי לענות אותנו.

בטינה סובלת ממחלה נפשית

ככה אִבחנה פסיכולוגית. אני לא יודעת אם הציטוט שלי מדויק. אחותי סבלה מעקמת בגב, מאחורה ובישיבה היא דמתה לחיה גיבנת עם רגליים קטנטנות וזרועות שאי אפשר להאמין. הזקנה שבאה מפעם לפעם לתקן חצאיות טענה שבזמן ההריונות כנראה הטילו על אימא כישוף, מבהיל עוד יותר בהיריון של בטינה.

שאלתי את הפסיכולוגית, גברת משופמת וחד־גבתית, מה זה נפשית.

היא ענתה לי שזה משהו שקשור לנפש, אבל שאני אוכל להבין את זה רק כשאגדל. אבל הסקתי שהנפש היא משהו שדומה לסדין לבן שנמצא בתוך הגוף וכשהוא מתלכלך אז אנשים נעשים אידיוטים, הרבה כמו בטינה וקצת כמוני.

כשבטינה הסתובבה רוּם־רוּם סביב השולחן, התחלתי לראות שהיא גוררת זנב קטן שיוצא מהרווח שבין המשענת והמושב של הכיסא האורתופדי ואמרתי לעצמי בטח הנפש נשפכת ממנה.

שוב שאלתי את הפסיכולוגית הפעם אם יש קשר בין הנפש לחיים והיא אמרה לי שכן, וגם הוסיפה שכשאין, אנשים מתים והנפש הולכת לשמיים אם הם היו טובים או לגיהינום אם הם היו רעים.

רוּם... רוּם... רוּם... המשיכה להיגרר הנפש ומיום ליום ראיתי שהיא ארוכה יותר וזרועה כיבים אפורים והסקתי שבקרוב היא תיפול לה ובטינה תמות. אבל לי לא היה אכפת כי נגעלתי ממנה.

כשבאה שעת הארוחות, הייתי צריכה להאכיל את אחותי ובכוונה הייתי מתבלבלת בין החורים ושמה את הכף בעין, באוזן, באף לפני שהגעתי לפה. אה... אה... אה... גנחה האומללה המלוכלכת.

הייתי תופסת לה בשיער ודוחפת את הפרצוף שלה לצלחת ואז היא השתתקה. מה אני אשמה בטעויות של ההורים שלי. זממתי לדרוך לה על זנב הנפש. הסיפור על הגיהינום עצר אותי.

קראתי את הקטכיזם של לחם הקודש ו״לא תרצח״ נצרב בי באש. אבל קצת היום, עוד קצת מחר צמח לו הזנב שהאחרים לא ראו. רק אני ראיתי אותו ועלזתי.

המוסדות לתלמידים חריגים

לקחתי את בטינה לשלה. אחר כך הלכתי לשלי. במוסד של בטינה טיפלו במקרים קשים מאוד. הילד־חזיר, שהיו לו שפתיים עבות, פרצוף מרובע ואוזניים של חזיר, אכל מצלחת זהב ושתה את המרק מספל זהב. הוא לפת את הספל בפרסות שמנות וכשהוא לגם נוצר רעש של סופה מימית שנשפכת לתוך באר וכשהוא אכל מוצקים הוא הזיז את הלסתות, את העיניים, ולא הצליח ללעוס בניבים שהיו בולטים מאוד כמו של חזיר בר. פעם אחת הוא הסתכל עליי. העיניים הקטנות, שני כדורים חסרי הבעה אבודים בתוך השומן, המשיכו להסתכל עליי למרות זאת והוצאתי לו לשון אז הוא נהם וזרק את המגש. באו המטפלים וכדי שיירגע הם הצטרכו לקשור אותו כמו חיה, שזה מה שהוא.

בזמן שחיכיתי שהלימודים של בטינה ייגמרו, טיילתי במסדרונות של קן המכשפות. ראיתי שנכנס כומר ואיתו שוליה. מישהו מסר את הסדין, את הנפש. הכומר התיז מים קדושים ואמר אם נפש לךָ יקבלך האל בחיקו.

לְמה או למי הוא אמר את זה?

התקרבתי וראיתי משפחה חשובה מאַדרוֹגֶה. על שולחן, על מפת משי, ראיתי קנלוני. שלא היה קנלוני אלא משהו שנפלט מרחם אנושי, אחרת הכומר לא היה מטביל אותו.

שאלתי ואחות סיפרה לי שבכל שנה הזוג המיוחס מביא קנלוני להטבלה. שהרופא יעץ להם לא ללדת עוד כי אי אפשר לרפא את זה. והם אמרו שמכיוון שהם קתולים אדוקים אסור להם להפסיק לרבות. אני למרות הנכות שלי סיווגתי את הנושא כגועל, אבל לא יכולתי להגיד את זה. בערב ההוא לא יכולתי לאכול מרוב גועל.

והנפש של אחותי צמחה כל כמה זמן. שמחתי שאבא עזב.