״חוליות״ הייחודי מציג נאמנות לתבניות שהעברית מספקת ולדרישה המתמדת להרחיב את גבולות השימוש בהן. דניאל רשף עושה זאת במיומנות רבה ובוירטואוזיות וזאת כדי לשמור מצד אחד על חוקיות עקבית ומדויקת ומצד שני לזכות במאגר רחב יותר של אפשרויות ביטוי מתוך חוקיות זו. התכנים שבאים לידי ביטוי בתוך מסגרת זו הם רובם ככולם בחתירה עקשנית אל עבר הוכחת זהותו של הרגש כולו כפיזי לחלוטין, גופני – בין אם באמצעות אימוץ תבניות של הרגש אל חושים אחרים והדגשתן, ובין אם בהצבעה בלתי מתפשרת על התופעה החושית שהיא מהותם הגדולה ביותר של האושר והכאב הנפשי.
״חוליות״ הוא ספר שירה אמפיריציסטי שמנסה לבנות מציאות שירית בעזרת אבני היסוד של התודעה. יש בו את השאיפה להשתמש בקשת הצבעים של הקיום דווקא על מנת להפחית אותה. הוא נשאר נאמן ליסודות של מסורות ספרותיות שעשויות להיחשב כיום כמיושנות או תבניתיות, תוך כדי שהתבניות מומצאות בו מחדש. במרכז הספר עומדת השאיפה לפרק חוויות פיזיות־רגשיות ולהרכיב אותן מחדש באמצעות תופעות לשוניות ייחודיות שהקשר ההדוק בינן מצביע על קשר דומה בין התופעות המיוצגות על ידיהן. במובן היחסים שבין המילים, חוליות הוא ספר שירה צורני שמעוניין להבליט תבניות טבעיות, אם כי חד פעמיות, שאותן העברית מספקת. במובן היחסים שבין המילים למציאות, זוהי הצהרת נאמנות כלפי כל מה שחושי ומדויק ובאותו הזמן גם חי ומרגש. עם זאת, במובנים מסוימים, חוליות הוא גם ספר נעורים או מדריך למדיטציה. הוא אוסף של דימויים אמפיריים פנימיים וחיצוניים שרודפים אחרי הדממתם, אחרי חושך מוחלט כשבליבו ניצוץ.
