מתנת התופרת

2017

מרחוק נראית השמלה בגוון כחול עמוק כאילו נגזרה מפיסת משי אחת. קוויה מלאי החן זורמים בקפלים, מחליקים לאורך קימורי הבובה, שעליה היא מוצגת.
אבל אם תביטו מקרוב, תראו שזאת אשליה. השמלה חוברה לה יחדיו מפיסות ומשאריות בד, שנתפרו זו אל זו בחוכמה רבה כל כך, עד שהפכו למשהו אחר. השנים שחלפו גרמו לה להתיישן, להפוך שברירית כל כך, עד שיש להגן עליה כדי שתוכל להמשיך לספר את סיפורה בשנים הבאות; על כן הציב אותה צוות המוזיאון בארון זכוכית לצורך התערוכה. פאה אחת של ארון התצוגה עשויה מזכוכית מגדלת כדי לאפשר לצופה לבחון לפרטים את מעשה ידיה של התופרת. כל פיסת בד נתפרה ביד, בתפרים בלתי נראים, זעירים וסדורים לא פחות מאלו שתוכל להפיק כל מכונת תפירה בת זמננו. האנשים שבאו לראות אותה ישתאו למורכבותה וגם לזמן ולסבלנות, שנדרשו כדי ליצור אותה. כאן מוצבת היסטוריה, והיא חלק מההיסטוריה המשותפת לכולנו וגם חלק מההיסטוריה הפרטית שלי.
מנהל המוזיאון נכנס לבדוק שהכול מוכן לפתיחה. הוא מהנהן לאישור, ושאר הצוות יוצא לשתות משהו בבר שמעבר לפינה כדי לחגוג.
אבל אני נשארת מאחור, ורגע לפני שאני סוגרת את התיבה, אני מעבירה את קצות אצבעותיי על חרוזי הכסף העדינים המושכים את העין אל קו המחשוף.
הם מהווים עוד הסחת דעת מתוחכמת ממעשה הטלאים, תפזורת של כוכבים בשמי חצות. אני יכולה לראות בעיני רוחי איך קלטו החרוזים את האור ואיך נמשכה אז עינו של המתבונן מעלה, אל הצוואר, אל קו עצמות הלחיים, אל עיניה של זאת שלבשה את השמלה; עיניים שבמעמקיהן היה אצור אותו אור.
סגרתי את תיבת התצוגה וידעתי שהכול מוכן. מחר ייפתחו דלתות הגלריה, ואנשים יבואו לראות את השמלה, שתמונתה מוצגת על הכרזות התלויות על קירות תחנות המטרו.
וממרחק יחשבו שהייתה גזורה מתוך פיסת משי אחת. ורק כאשר יתקרבו עוד כדי להביט בה, יראו את האמת.

הארייט

פרץ אוויר חם, מעופש, נפלט מסבך המנהרות שמתחת לפני הקרקע, נחבט ברגליי ופורע את שיערי, בזמן שאני נאבקת להעלות את המזוודה הכבדה שלי במדרגות המטרו, אל אור אחר הצוהריים הפריזאי. המדרכה עמוסה בתיירים, המהלכים לאיטם, נעזרים במפות ובטלפונים בשעה שהם מנסים להבין לאיזה כיוון עליהם לפנות. המקומיים, לבושים היטב וצועדים בצעדים מהירים והחלטיים יותר, שבו לאחרונה לתבוע בעלות על עירם, לאחר שבילו את חודש אוגוסט ליד הים, והם מפלסים דרכם בתוך ההמון.
נהר המכוניות זורם על פנינו — געש מתמשך של צבע ושל צליל — וראשי מסתחרר לרגע מתערובת התנועה הזאת וההתרגשות שממלאת אותי מעצם היותי בעיר, שתהפוך להיות ביתי למשך שנים עשר החודשים הבאים. אולי אני נראית בשלב זה כמו תיירת, אבל בקרוב אני מקווה שיטעו לחשוב שאני פריזאית אמיתית.
כדי לתת לעצמי רגע להתאושש אני משעינה את המזוודה על המעקה שלאורך הכניסה לתחנת סן־ז׳רמן־דה־פרה ובודקת את המייל בטלפון שלי, עוברת שוב על הפרטים. לא שיש בכך צורך — אני זוכרת בעל פה כל מילה:
גברת שואו היקרה,
בהמשך לשיחת הטלפון שערכנו אני שמחה לבשר שבקשתך להתקבל לשנת התמחות אחת בסוכנות גְאִימֶה אושרה. ברכות!
כפי שסיכמנו, אומנם אין ביכולתנו להציע יותר ממשכורת מינימום למשרת מתלמדת, אך אנו שמחים על כך שביכולתנו להציע לך מגורים בדירה שמעל למשרד.
ברגע שתסיימי את סידורי הנסיעה שלך, אנא אשרי את התאריך ואת זמן ההגעה. אשמח לקבל את פנייך בהגיעך לחברה שלנו.
בברכה,
פלורנס גאימה, מנהלת.
גאימה, סוכנות יחסי ציבור,
רחוב קרדינל 12, פריז 75000.
אני עדיין מתקשה להאמין בכך שהצלחתי לשכנע את פלורנס לקבל אותי. היא מנהלת סוכנות יחסי ציבור, המתמחה בתחום האופנה, ורשימת הלקוחות שלה מורכבת מחברות קטנות ומחברות הזנק, שלא יכולות להרשות לעצמן מחלקה של אנשי תקשורת משלהן. היא לא נוהגת לקבל מתלמדים, אבל המכתב וקורות החיים שלי היו משכנעים דיים כדי לגרום לה להתקשר אליי (כלומר לאחר ששלחתי אותם פעמיים, והיא הבינה שאני לא מתכוונת להניח לה לפני שאקבל תשובה). העובדה שהייתי מוכנה לקחת את המשרה הזאת למשך שנה שלמה במשכורת מינימום, בצירוף הצרפתית השוטפת שלי הובילו לראיון סקייפ רשמי יותר. והמלצה מזהירה מהמנחה שלי באוניברסיטה, שהדגישה את העניין שלי בתעשיית האופנה ואת המחויבות שלי לעבודה קשה, שכנעה אותה לבסוף לקבל אותי.
התכוננתי לחפש דירה להשכרה באחד הפרוורים הנוצצים פחות של העיר ולחסוך את כספי הירושה הקטנה, שהשאירה לי אימי בצוואתה. כך שההצעה לחדר מעל למשרד הייתה בונוס מדהים, ככל שזה נגע לי. אני אגור באותו הבניין שהוביל אותי אל סוכנות גאימה מלכתחילה.
בדרך כלל אני לא מאמינה בגורל, אבל הרגשתי כאילו איזה כוח פועל כאן, מושך אותי לפריז. מושך אותי אל שדרות סן־ז׳רמן. מושך אותי לכאן. אל הבניין שבתמונה.

מצאתי את התמונה בין חפציה של אימי בקופסת קרטון, שנדחקה אל גבו של המדף הגבוה ביותר בארון שבחדר השינה שלי, כנראה בידי אבי. אולי רצה להחביא אותה שם כדי שאמצא אותה רק כשאגדל ואהיה בוגרת מספיק לראות את תכולתה, לאחר שהשנים יחלפו ויכהו את הקצוות החדים של הצער ולא יוכלו להכאיב כל כך. ואולי הייתה זאת תחושת אשמה, שגרמה לו לדחוף את הקופסה החתומה בנייר דבק אל מחוץ לטווח הראייה וההשגה, כדי שהוא ואשתו החדשה לא יצטרכו לראות את התזכורת, הדלה עד כאב, לחלק שלהם בצער הקשה מנשוא, שגרם לבסוף לאימי לשים קץ לחייה.
גיליתי אותה ביום גשום אחד, כשהייתי בשנות העשרה וחזרתי הביתה מהפנימייה לחופשת הפסחא. על אף הטרחה שלהם — הם וידאו שיהיה לי חדר משלי, אפשרו לי לבחור את צבע הקירות והניחו לי לסדר את הספרים, את הקישוטים ואת הפוסטרים שהבאתי איתי כרצוני — מעולם לא הרגשתי שביתם של אבי ושל אימי החורגת היה הבית שלי. זה תמיד היה הבית שלהם, מעולם לא שלי. זה היה המקום, שאליו נאלצתי לעבור כשביתי שלי הפסיק לפתע להתקיים.
הייתי משועממת באותו יום גשום של חודש אפריל. שתי אחיותיי החורגות הקטנות היו גם הן משועממות, מה שאומר שהציקו זו לזו, וההצקות הפכו באופן בלתי נמנע לקריאות גנאי, לריב קולני ואז לכמות נאה ביותר של צווחות רמות ושל טריקת דלתות.
ברחתי אל חדרי ונעצתי את האוזניות עמוק אל תוך אוזניי, נעזרת במוסיקה שלי כדי לחסום את הרעש. בזמן שישבתי בשיכול רגליים על מיטתי, התחלתי לעלעל בעותק האחרון של ווג. לבקשתי, אימי החורגת עשתה לי מנוי כמתנת חג מולד. תמיד התענגתי על הרגע שבו פתחתי את המהדורה האחרונה של המגזין והבטתי בכל אחד מהעמודים המבריקים, המבושמים, ובדוגמיות הבשמים והתמרוקים היקרים והחדישים — שער אל העולם הנוצץ של אופנת העילית. תמונה של דוגמנית בחולצת טי צהובה בגוון פרחי בכור אביב התנוססה באותו יום בראש כתבה, שכותרתה "צבעי פסטל של ראשית הקיץ." היא הזכירה לי שיש לי אחת די דומה איפשהו בארון הבגדים שלי, בין בגדי הקיץ שכיבסתי וקיפלתי בתשומת לב בסתיו שעבר, ואחר כך העברתי אל המדף העליון והחלפתי ביניהם לבין החולצות החמות יותר והאפודות שאוחסנו שם.
הנחתי את המגזין בצד וגררתי את הכיסא משולחן הכתיבה שלי לכיוון הארון. בזמן שהושטתי יד לעבר ערימה של חולצות קיץ, התחככו קצות אצבעותיי בקרטון הבלוי של הקופסה, שנדחקה אל גבו של המדף.
מעולם לא שמתי לב אליה עד לאותו יום — כנראה כיוון שלא הייתי גבוהה מספיק כדי לראות את הכיתוב — אבל עתה, בזמן שעמדתי על קצות בהונותיי, משכתי את הקופסה אליי וראיתי את שמה של אימי רשום בטוש שחור עבה על סרט ההדבקה שחתם את חלקה העליון.
כל המחשבות על צבעי פסטל של ראשית הקיץ נשכחו באותו רגע; אחזתי בקופסה והורדתי אותה. לצד שמה — פליסיטי — שורבטו המילים "ניירות/תצלומים וכו׳ בשביל הארייט" בכתב ידו של אבי.
ליטפתי באצבעותיי את המילים, ועיניי נמלאו דמעות למראה שמה, ושמי, שהיו רשומים שם. סרט ההדבקה העבה והחום איבד את דביקותו במהלך השנים ובקול פצפוץ רך נפרד מהקרטון, בזמן שנגעתי בו. ניגבתי את הדמעות בשרוול ופתחתי את הקופסה. הניירות בערימה שבתוכה נראו כאילו הושלכו בחיפזון — ובאופן אקראי למדי — בלי סדר מסוים, שרידים מחיי אימי, שהצליחו לאחר מיון גס לעשות דרכם אל ערמת "בשביל הארייט" והגיעו אל קופסה חומה במקום אל שקית אשפה שחורה.
פרשתי אותם על רצפת החדר שלי, הפרדתי בין מסמכים רשמיים — רישיון הנהיגה והדרכון שלה, שפג תוקפם — מעותקים של תעודות בית הספר שלי וברכות יום ההולדת, שהכנתי לה במהלך השנים. בכיתי שוב למראה הציור הגמלוני והילדותי שבו אנחנו אוחזות ידיים, רק שתינו לבד. אבל חייכתי מבעד לדמעות כאשר הבנתי, שאפילו בגיל צעיר הוספתי נגיעות אופנתיות, כגון כפתורים גדולים בקדמת השמלות שלנו ותיקי יד תואמים בצבעים עזים. כתב היד בכרטיסי הברכה השתנה במהלך השנים, החל באותיות הדפוס המאומצות של גן החובה ועד לאותיות הכתב העגולות של בית הספר היסודי — מסרים נרגשים של אהבה, שהיא נצרה ושמרה למזכרת. אולי דמיינתי את זה, אבל נראה לי שאפילו אחרי כל השנים הללו התמונות היו מבושמות בשובל חלש של ריח הבושם הקבוע שלה. הריח הפרחוני והמתוק העלה בי זיכרון מלא חיים של הבקבוק השחור בעל המכסה הכסוף, שעמד על שולחן האיפור שלה — בושם צרפתי בשם ארפז׳.
אבל לא היה די בציורים ובברכות שלי. לא היה בהם כדי למשוך אותה מתוך החולות הטובעניים של הבדידות ושל הכאב, שבסופו של דבר הכריעו אותה ומשכו אותה מטה, עמוק כל כך, עד שדרך המילוט היחידה שמצאה הייתה המוות. שמה — שפירושו בלטינית אושר — היה אחת האירוניות הגדולות ביותר בחייה, שהיו הכול, חוץ מאשר מאושרים. הפעם היחידה, שבה נראתה באמת מאושרת, הייתה כאשר ניגנה על הפסנתר שלה, הולכת לאיבוד בתוך המוזיקה שבקעה מבין ידיה, אשר ריחפו בחוסר מאמץ על הקלידים. גוש של כאב חנק את גרוני, מוצק כמו אבן, בזמן שהפרדתי את כרטיסי הברכה והנחתי אותם בערימה מסודרת: העדות לכך שאימי אהבה אותי כל כך, אבל האהבה הזאת, בסופו של דבר, לא הצליחה להציל אותה.
כאשר הצלחתי לבסוף להניח את שאר הניירות בצד ולנגב את עיניי, הפניתי את תשומת ליבי לצרור של תצלומים בתחתית הקופסה.
בראשם היה אחד שגרם לנשימתי להיעצר: זה היה תצלום שלה מערסלת אותי בזרועותיה, פלומת שיער התינוקת שלי נראית כמו הילה, כאשר אור השמש ששטף פנימה דרך חלון סמוך אלינו נלכד בה. האור, שגרם לה להיראות כמו מדונה בציורי הרנסנס, שטף בזהב גם את תווי הפנים התינוקיים שלי, ונדמה כאילו הוארתי באהבה שזרחה מעיניה בשעה שהביטה בי. על מפרק כף ידה נראה בבירור צמיד הקמעות המוזהב, שאני עונדת עתה. אבי נתן לי אותו ביום הולדתי השישה עשר והסביר כי היה שייך לאימי ולאימה לפניה. מאז ענדתי אותו מדי יום. בתצלום יכולתי לזהות חלק מהקמעות, התלויים כיום סביב מפרק כף ידי — מגדל אייפל הזעיר, סליל החוטים והאצבעון.
חשבתי שאבי ודאי צילם את התמונה כאשר היינו רק שלושתנו — וזה הספיק. כאשר היינו עולם ומלואו.
הנחתי את התצלום בצד. מצאתי לו מסגרת ולקחתי אותו איתי בחזרה לבית הספר, כדי שיעמוד על אדן החלון שליד מיטתי ואוכל לראות אותו כל יום בלי לדאוג לכך שזה יעצבן את אבי או ירגיז את אימי החורגת — התזכורת הזאת למה שהיה לפני ואשר היו מעדיפים לשכוח. כאילו הנוכחות שלי בביתם לא הייתה מספקת כשלעצמה.
היו בקופסה גם כמה תמונות מבית הספר: תמונות שלי בחולצה הלבנה ובאפודת הימאים שלי, יושבת זקופה על רקע שמי הבד הכחולים של הצלם, מחייכת את החיוך הזהיר שלי. היא שמרה את כולן, שנה אחר שנה; באחת מהן השיער הבלונדיני־אדמוני שלי אסוף לאחור בסרט כחול כהה, ובשנייה אסוף בזנב סוס; אבל הבעת הדריכות זהה תמיד.
הרמתי את אחרון תצלומי בית הספר מקרקעית הקופסה. בשעה שפתחתי את כיסוי הבריסטול בצבע קרם, נפלה עוד תמונה אל חיקי. זה היה תצלום בשחור לבן, מתעגל ומצהיב מיושן. אולי נשכח מזמן, ודאי נלכד בטעות תחת הערימה.
משהו בתמונה הזאת — אולי החיוכים של שלוש הנערות שהופיעו בה או ההידור של גזרות החליפות שלבשו — תפס את תשומת ליבי. שיק אירופאי קרן מהן. כשהסתכלתי יותר מקרוב, התחוור לי שצדקתי. הן עמדו לפני חלון ראווה, שמעליו צוירו מספר הבית — 12 — והמילים דלאוויניה, חייט. כשלקחתי את התמונה אל החלון כדי לבחון אותה טוב יותר באור, יכולתי לפענח את המילים, בצרפתית ללא ספק, על שלט האמייל שהיה מחובר לבניין, ועליו נכתב רחוב קארדינל — הרובע השישי.
זיהיתי את הנערה משמאל. בתוויה העדינים, בשיערה הבהיר ובחיוכה העדין דמתה באופן ברור לאימי. הייתי בטוחה שזאת חייבת להיות סבתי, קלייר. זכרתי את דמותה במעורפל מדפדוף באלבומי תמונות משפחתיות ישנים (היכן נמצאים האלבומים הללו עכשיו?) ואימי סיפרה לי שאימה נולדה בצרפת. עם זאת מעולם לא סיפרה עליה הרבה יותר מזה ורק עכשיו עלה בדעתי, כי זה מוזר ששינתה נושא בכל פעם ששאלתי שאלות על הסבתא הצרפתייה הזאת.
ואכן, כאשר הפכתי את התמונה, היו רשומים מאחור בכתב יד מעוגל שלושה שמות: קלייר, ויוויאן, מיריי, והמילים פריז, מאי 1941.

ידעתי שאני נאחזת בקש, אבל איכשהו התמונה הישנה הזאת — פיסה מהסיפור המשפחתי של אימי — הייתה לחלק חשוב מהמורשת שלי. כל כך מעט נותר מהצד הזה של משפחתי, עד שהקשר הרופף הזה, לאחד הדורות הקודמים שלי, היה בעל משמעות עצומה בשבילי. היא ישבה בתוך מסגרת, לצד תמונת האם והתינוקת, וליוותה אותי לאורך שארית ימי בית הספר שלי ובהמשך גם באוניברסיטה. התחלתי לגלות התעניינות נלהבת בעסקי האופנה, עוד לפני שגיליתי את התמונה הנשכחת בקופסת הקרטון, אך אין ספק שתמונת שלוש הנשים הצעירות וההדורות האלו, העומדות בפינת הרחוב הזו יותר מארבעים שנה קודם לכן, העצימה בי את המשיכה. אולי אהבת האופנה כבר הייתה בדמי, אבל בזכות התמונה הזאת החלו חלומותיי לקבל צורה. זה נראה כמו גורל, כאשר איתרתי את הכתובת — רחוב קארדינל 12 — בטיול בית ספר לפריז ומצאתי את עצמי עומדת לפני חלון זכוכית, שנכתב עליו השם סוכנות גאימה, יחסי ציבור (מומחים לאופנה). באותו רגע הוכרע עתידי. השלט הזה פתח בפניי כיוון מקצועי, שמעולם לא ידעתי כי היה קיים, ודחף אותי להגיש בקשה להתמחות ביחצנות אופנה, ברגע שסיימתי את התואר במנהל עסקים ובצרפתית.
היססתי לפני שיצרתי קשר עם הסוכנות, מאחר שהייתי חסרה את הביטחון שנדרש כדי לנקוט מהלך בלתי צפוי שכזה — ובהיעדר כל תמיכה מאבי. נהפוך הוא, אבא ניסה תמיד לדכא את התעניינותי באופנה, ונראה כי לא היה מרוצה מבחירת המקצוע שלי. אבל סבתי קלייר ושתי חברותיה דרבנו אותי; הן חייכו אליי מהתמונה בשחור לבן, שניצבה על שולחן הכתיבה שלי לצד המחשב הנייד, כאילו אמרו, סוף־סוף! למה את מחכה? בואי ומצאי אותנו! והנה אני כאן, בפריז, באחר הצוהריים של חודש ספטמבר, מיישרת את הז׳קט שלי ומחליקה את שיערי, לפני שאני מגלגלת את המזוודה לאורך המדרכה ההומה ולוחצת על פעמון הדלת של המשרד.
חלונות הזכוכית, המכוסים למחצה בתריסים הנושאים את הלוגו של סוכנות גאימה וחוסמים את הבוהק של שמש אחר הצוהריים, מחזירים לי את בבואתי החרדה, ומתחוור לי שליבי הולם במהירות.
נעילת הדלת משתחררת בנקישה, ואני פותחת אותה בדחיפה ונכנסת אל אזור קבלה מואר ברכות.
קירות צרפתיים צבועים בגוון אפור ועליהם תלויים עותקים ממוסגרים של כריכות מגזינים — ווג, פריז מאטץ׳, אל — וצילומי אופנה. אפילו ממבט ראשון אני יכולה לזהות את טביעת האצבע האומנותית של צלמים כמו מאריו טסטינו, אנני לייבוביץ ופטריק דמארשלייה. זוג ספות מינימליסטיות, מרופדות בפשתן לא פרקטי בעליל בגוון שנהב, עומדות זו מול זו משני צידי שולחן נמוך, שעליו מונח מבחר מהגיליונות העדכניים של כתבי עת לאופנה במגוון שפות. לרגע אני מדמיינת את עצמי צוללת לתוך אחד מהם, בועטת מעליי את הנעליים הצובטות את רגליי הנפוחות מהמסע.
במקום זה אני ניגשת ללחוץ את ידה של פקידת הקבלה, שקמה ויצאה מאחורי שולחנה כדי לברך אותי. הדבר הראשון שבו אני מבחינה, הוא סבך התלתלים הכהה, הממסגר את פניה ונופל על כתפיה. והדבר השני הוא השיק חסר המאמץ שלה. השמלה השחורה הקטנה שהיא לובשת חובקת את חמוקי גופה, ונעלי הבובה השטוחות שעל רגליה מוסיפות מעט מאוד לקומתה הזעירה. מייד אני מרגישה גבוהה באופן מביך, מגושמת על עקביי הגבוהים ויומרנית ברשמיות המחויטת של החליפה שלי והחולצה הלבנה הצמודה, שהייתה מקומטת מהמסע ומהחום.
אך למרבה המזל, הדבר השלישי שאני מבחינה בו הוא חיוכה הידידותי, המאיר את עיניה הכהות בשעה שהיא מברכת אותי במילים, "שלום, את ודאי הארייט שואו. אני סימון טיבו. נעים מאוד להכיר אותך. ממש חיכיתי לרגע שתצטרפי אליי — אנחנו עומדות להיות שותפות לדירה, נחלוק את הדירה בקומה העליונה." בזמן שהיא מדברת, היא מהנהנת לעבר הקרניז המעוטר שעל התקרה מעל לראשינו, ותלתליה מרקדים. אני כבר מחבבת אותה ומרגישה הקלה מכך שהיא אינה אחת הצרפתיות הרזות, המסוגננות והסנוביות, שדמיינתי כי יהיו העמיתות שלי.
סימון מכניסה את המזוודה שלי מאחורי שולחן הכתיבה שלה ואז מובילה אותי דרך דלת בירכתי אזור הקבלה. אני מודעת מייד לזמזום צלצול הטלפונים ולרחש המלמולים השקטים במשרד יחסי הציבור העמוס. אחד מחצי תריסר העובדים לערך — מנהלי התיקים ועוזריהם — קם ללחוץ את ידי, אבל האחרים בחדר שקועים לגמרי בעבודתם ומתפנים רק לניד ראש קצר, בשעה שאנחנו חולפות על פניהם. סימון נעצרת לפני דלת עץ בקצה החדר ונוקשת. אחרי רגע קול קורא, "אנטרה!"¹ ואני מוצאת את עצמי עומדת לפני שולחן כתיבה רחב ממהגוני, שמאחוריו יושבת פלורנס גאימה, מנהלת הסוכנות.
היא מרימה את מבטה ממסך המחשב שלה ומורידה את המשקפיים בעלי המסגרת הכהה שהרכיבה. היא לבושה ללא דופי בחליפת המכנסיים ההדורה ביותר שראיתי בחיי. אולי שאנל? או איב סן לורן? שיערה בגוון בלונד פסים מעוצב באופן שמבליט את עצמות הלחיים הגבוהות שלה ומחמיא לקו הלסת, שמתחילים להיראות בו סימנים ראשונים של הגיל. צבע עיניה הוא גוון חמים של חום־ענבר, ונראה כאילו הן קוראות אותי כספר פתוח.
"הארייט?" היא שואלת.
אני מהנהנת, קפואה לרגע, כאשר מלוא המשמעות של מה שעשיתי מכה בי. שנה? בסוכנות יחסי הציבור המקצועית והמובילה הזאת? בבירת האופנה של העולם? מה אני עושה כאן? וכמה זמן ייקח להם לגלות עד כמה אין לי — טירונית שזה עתה סיימה אוניברסיטה — הכישורים לתרום משהו בעל ערך לעבודה שהם עושים כאן?
ואז היא מחייכת. "את מזכירה לי את עצמי לפני שנים רבות, כאשר עשיתי את צעדיי הראשונים בתעשייה. הפגנת גם אומץ וגם נחישות במאמץ שלך להגיע לכאן. אולי את גם מרגישה מעט מוצפת ממש ברגע זה?"
אני שבה ומהנהנת, עדיין לא מסוגלת למצוא את המילים.
"ובכן, זה רק טבעי. את אחרי מסע ארוך ואת ודאי עייפה. סימון תלווה אותך לדירה ותיתן לך להתארגן. קחי לך את סוף השבוע כדי להתאקלם. העבודה מתחילה ביום שני. זוג ידיים נוסף יתקבל בברכה. אנחנו כל כך עסוקים בהכנות לשבוע האופנה."
אזכור שבוע האופנה של פריז, אחד האירועים החשובים בלוח השנה של אופנת העילית, העצים את החרדה שבלאו הכי הרגשתי, וזה כנראה ניכר בפניי, כי היא מוסיפה, "אל תדאגי. את תסתדרי מצוין."
אני מצליחה למצוא שוב את קולי ופולטת, "מרסי,² מאדאם גאימה." אבל אז הטלפון שעל שולחנה מצלצל, והיא משחררת אותנו בחיוך נוסף ובנפנוף של ידה ומתפנה לקבל את השיחה.
סימון עוזרת לי לסחוב את המזוודה שלי במעלה חמש קומות של מדרגות תלולות וצרות. הקומה הראשונה, היא מסבירה, משמשת כסטודיו לצילום ומושכרת לצלמים. אנחנו מציצות מבעד לפתח כדי להעיף מבט. זה חדר אחד עצום, עם קירות לבנים נקיים; ריק, למעט זוג מסכים מתקפלים באחת הפינות. חלונותיו הגבוהים ותקרתו הגבוהה הופכים אותו לחלל המושלם לצילומי אופנה.
שלוש הקומות הבאות מושכרות בשכירות משנה למשרדים. לוחיות הפליז על דלתותיהם מכריזות כי החדרים מאוכלסים על ידי חברת רואי חשבון וצלם. "פלורנס צריכה לדאוג שהבניין יכסה את העלויות שלו," אומרת סימון. "ותמיד יש אנשים שמחפשים משרד קטן לשכור בסן־ז׳רמן. עם זאת אחד מתנאי השכירות הוא שלא ניתן להשכיר את החדרים בקומה העליונה, וכך הם יכולים לשמש את העובדים כהטבה. למזלך ולמזלי!"
הקומה העליונה של הבניין מובלעת תחת שיפוע הגג ויש בה סדרה של חדרים קטנים, ששניים מתוכם משמשים לאחסון, מלאים בארונות תיוק, בקופסאות של חומרי משרד ישנים, במחשבים שיצאו מכלל שימוש ובערמות של מגזינים. סימון מראה לי את המטבחון הקטנטן, שבו יש רק בקושי מקום למקרר, לכירה ולכיור, ואת הסלון, שבפינה אחת שלו עומדים שולחן גבוה בסגנון ביסטרו עם שני כיסאות ועוד ספה קטנה צמודה בגבה לקיר הנגדי. הממדים הקומפקטיים זכו לפיצוי הולם ולמעלה מכך בדמות פתחי התאורה, שנקבעו בשיפוע הגג ואפשרו לאור השמש לזרום פנימה. אם אני עומדת על קצות אצבעותיי ומותחת מעט את צווארי, אני יכולה לראות את קו הרקיע של פריז ופיסה מגג הכנסייה, שנתנה לשדרות סן־ז׳רמן את שמה.
"וזה החדר שלך," אומרת סימון ופותחת עוד דלת. הוא זעיר — יש מקום בקושי למיטת יחיד אחת מברזל, לשידת מגירות ולמסילה לתליית בגדים, שנראית כאילו חולצה מאיזה מחסן מתישהו בעבר הרחוק.
אם אני מתכופפת תחת שיפוע התקרה, אני יכולה לראות דרך הריבוע הקטן של חלון הגג, ים של גגות צפחה, שעליהם מפוזר צי של ארובות ושל אנטנות טלוויזיה תחת שמי ספטמבר כחולים וצלולים.
אני מסתובבת אל סימון בחיוך.
היא מושכת בכתפיה בהתנצלות. "זה קטן, אבל..."
"זה מושלם," אני אומרת. ואני מתכוונת לזה. כי החדר הקטנטן הזה הוא שלי. החלל הפרטי שלי למשך שנים עשר החודשים הבאים. ואיכשהו, אף כי מעולם לא ראיתי אותו בחיי, יש לי תחושת שייכות לכאן: אני מרגישה בבית.
תצלום ישן, שנשכח מזמן והתגלה במקרה בקופסה של זיכרונות מתפוגגים, הוא הקשר הקלוש והיחיד שלי למקום הזה. אבל, מצד שני, אין לי שום קשרים חזקים אחרים בחיים, כך שהחיבור השברירי הזה, דק כמו חוט משי בלוי ומיושן, היה לעורק החיים היחיד שאני מכירה, וקשר אותי אל חדר השינה הזעיר הזה, בבניין לא מוכר, בעיר זרה. הוא משך אותי לכאן, ואני מרגישה דחף חזק לראות לאן ייקח אותי, לעקוב אחריו שנים רבות לאחור ולחזור איתו דורות, אל המקור שלו.
"טוב, כדאי שאחזור לעבודה." סימון מעיפה מבט בשעונה. "נותרה עוד שעה לפני שסוף השבוע יכול להתחיל רשמית. אני אתן לך לפרוק. נתראה אחר כך." היא יוצאת, סוגרת את דלת הדירה מאחוריה, ואני שומעת את צעדיה נמוגים במורד המדרגות.
אני פותחת את המזוודה ונוברת תחת הבגדים המקופלים בקפידה, עד שקצות אצבעותיי נתקלות במסגרת הקשה, העטופה לשם הגנה, בין קפליה של אפודת צמר.
נדמה כאילו עיניהן של שלוש הנשים הצעירות שבתמונה ננעצות בשלי, בזמן שאני בוחנת את פניהן בפעם האלף, בחיפוש אחר רמזים על חייהן. בזמן שאני מניחה את התמונה על שידת המגירות שליד מיטתי הצרה, אני מודעת יותר מתמיד עד כמה אני נטולת שורשים וכמה חיוני בשבילי לדעת עליהן עוד.
אני לא רק מחפשת לדעת מי הן; אני מנסה לגלות גם מי אני.

הצלילים התכליתיים של אלו שהולכים הביתה בסופו של שבוע עבודה עולים מהרחוב למטה ומחלחלים דרך החלון שלי. אני בדיוק תולה את אחרוני הבגדים שלי על המתלה, כאשר אני שומעת את דלת הדירה נפתחת. סימון קוראת, "קוקו!" ומופיעה בפתח חדרי אוחזת בבקבוק, הזכוכית זרועה פניני כפור מהיין הלבן הצונן שבתוכו. "תרצי כוסית? חשבתי שאנחנו צריכות לחגוג את הערב הראשון שלך בפריז." היא מרימה את שקית הקניות שהיא אוחזת בידה השנייה, ואומרת, "יש לי גם כמה דברים קטנים לנשנש ליד היין, מאחר שעוד לא היה לך זמן לערוך קניות. אני יכולה לקחת אותך מחר לסיור בחנויות."
היא סוקרת את החדר, קולטת את הנגיעות האישיות שהוספתי לו — כמה ספרים שיושבים על המיטה ליד בקבוק הבושם וקופסת תכשיטים מחרסינה מצוירת של אימי, שבתוכה מעט התכשיטים שלי: כמה זוגות עגילים ומחרוזת פנינים. אני מניחה בתוכה גם את צמיד הקמעות, כאשר אני מסירה אותו בלילה.
כשסימון מבחינה בתצלום, היא מניחה את שקית הקניות שלה ומתכופפת כדי להביט בו יותר מקרוב.
אני מצביעה לעבר הבלונדינית משמאל. "זאת סבתא שלי, קלייר, מחוץ לבניין הזה ממש. היא הסיבה שבגללה הגעתי לכאן."
סימון מרימה אליי מבט, הבעה של חוסר אמון על פניה. "וזאת," היא אומרת ומצביעה על הדמות הימנית בשלישייה, "הסבתא שלי, מיריי. עומדת מחוץ לבניין הזה ממש עם סבתא שלך קלייר."
היא צוחקת, בזמן שפי נפער בתדהמה.
"את צוחקת!" אני קוראת. "זה צירוף מקרים מדהים." סימון מהנהנת, אבל אז היא מנערת את ראשה. "ואולי זה לא צירוף מקרים כלל. אני כאן, כי סבתא שלי הלהיבה אותי בסיפורים על חייה בפריז בזמן המלחמה, והקשרים שלה עם עולם האופנה העילית הם הסיבה שבגללה אני עובדת כאן, בסוכנות גאימה. נראה שהיסטוריה משותפת הובילה את שתינו לכאן."
אני מהנהנת לאט, מהרהרת בזה, ואז מרימה את התמונה הממוסגרת ומקרבת אותה אליי כדי לבחון את פניה של מיריי לפרטי פרטים. עיניה הצוחקות וקבוצות השיער הסוררות המבצבצות מהסרט שמסיט אותן לאחור מעל מצחה; נדמה לי שאני יכולה למצוא דמיון בינה לבין סימון.
אני מצביעה לעבר הדמות השלישית, האישה הצעירה במרכז הקבוצה. "אני תוהה מי זאת הייתה? שמה רשום על צידה האחורי של התמונה. ויוויאן."
הבעתה של סימון הופכת לפתע רצינית, ואני קולטת משהו שאני לא ממש מצליחה לזהות, זיק של עצבות, או פחד, או אולי כאב? דאגה בעיניה. אבל אז היא לובשת הבעה קלילה ואומרת, בזהירות, "אני חושבת שהחברה שלהן, ויוויאן, חיה גם היא כאן ועבדה איתן. זה לא מדהים לדמיין את שלושתן עובדות ממש כאן אצל דלאווינייה?"
האם אני מדמיינת, או שהיא מנסה להסיט את הדיון מויוויאן?
סימון ממשיכה, "סבתא שלי, מיריי, סיפרה לי שהן ישנו בחדרים הקטנים האלו, מעל לאטלייה,³ בשנות המלחמה."
לרגע נדמה לי כי אני שומעת קולות צחוק מהדהדים בין קירות הדירה הזעירה, בזמן שאני מדמיינת את קלייר, את ויוויאן ואת מיריי כאן.
"תוכלי לספר לי עוד על הזמנים שבהם סבתא שלך בילתה כאן בשנות הארבעים?" אני שואלת בלהיטות. "ייתכן שאמצא רמזים לכמה מהשאלות שיש לי על ההיסטוריה המשפחתית שלי."
סימון מביטה בתצלום, הבעתה מהורהרת. ואז היא מרימה את עיניה לפגוש בשלי ואומרת, "אני יכולה לספר לך את מה שאני יודעת על סיפורה של מיריי. והוא קשור קשר הדוק לסיפוריהן של קלייר ושל ויוויאן. אבל הארייט, אולי את צריכה לשאול רק את השאלות שאת לגמרי בטוחה שאת רוצה לשמוע את התשובות עליהן."
אני מביטה בה במבט יציב. האם אמנע מעצמי את ההזדמנות לגלות פרטים על המשפחה היחידה, שאליה יש לי רגשי שייכות כלשהם? למחשבה הזאת זיק של אכזבה מפלח אותי, והוא חזק כל כך עד שנשימתי נעתקת.
אני חושבת על החוט השברירי, שטווה את עצמו בחזרה לשנים עברו, קושר אותי אל אימי, פליסיטי, ואותה אל אימה שלה, קלייר.
ואז אני מהנהנת. יהיה הסיפור אשר יהיה — מי שלא אהיה — אני חייבת לדעת.
_{1 Entrez! צרפתית: יבוא! (כל הערות השוליים הן של המתרגמת)
2 Merci בצרפתית: תודה.
3 atelier צרפתית: סדנה, בית מלאכה.}