הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • תעלול
  • תעלול
    דומניקו סטרנונה | תרגום: שירלי פינצי לב
    כתר | מאי 2019 | פרוזה תרגום | 264 עמ' מודפסים

    נסו לדמיין דו־קרב בין שני יריבים שאותו הדם זורם בעורקיהם. האחד - מאייר מצליח ונרגן המתקשה להשלים עם כך שכוכבו הולך ודועך והזִקנה פושה בגופו; השני - נכדו הפיקח בן הארבע. הסב שחי בגפו ונשוי לעבודתו מאז התאלמן מוצא את עצמו, למורת רוחו, משגיח על הזאטוט הדעתן במשך ארבעה ימים בזמן שהוריו, שנדמה כי לעולם אינם חדלים מלהתקוטט, נוסעים לכנס מקצועי.

    השניים מסתגרים בדירת המשפחה בנפולי, המאוכלסת גם ברוחות רפאים מילדותו של הסב, ומתגוששים בהומור וברצינות, כשברקע מנצנצים אורותיה של נפולי התוססת ומלאת הזיכרונות.

     

    'תעלול' היה מועמד סופי לפרס "נשיונל בוק אוורד" האמריקאי לשנת 2018 . זהו ספרו השלישי של דומֶֹניקוֹ סְטַרנונֹהֶ הרואה אור בעברית. קדמו לו 'שרוכים', שראה אור בסדרה הקטנה, ו'ויה ג'מיטו', שיצא לאור בהוצאת מודן.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    68 47.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון

    1

     
    ערב אחד טלפנה אליי בֶּטָה עצבנית יותר מכרגיל כדי להבין אם מתאים לי לשמור על הבן שלה בעת שהיא ובעלה ישתתפו בכנס של מתמטיקאים בקַליירי. חייתי במילאנו כבר עשרות שנים מאז עזבתי את נפולי, והבית הישן שירשתי מהוריי ושבו גרה בתי לפני שהתחתנה, לא מילא אותי שמחה. הייתי בן יותר משבעים ואחרי שנות האלמנות הארוכות כבר לא הייתי רגיל לחיות במחיצת אנשים אחרים, היה לי נוח רק במיטה שלי ובחדר האמבטיה שלי. מעבר לכך, שבועות ספורים קודם לכן עברתי ניתוח קטן שכבר במרפאה נראה שהזיק יותר משהועיל. אמנם הרופאים שהבליחו לרגע בחדרי בבקרים ובערבים אמרו לי שהכול התנהל כשורה, אבל ההמוגלובין היה נמוך, הפֶריטין היה יכול להיות יותר טוב, ואחר צהריים אחד ראיתי ראשים קטנים, לבנים כסיד, מבצבצים אליי מהקיר ממול. נתנו לי מייד עירוי, ההמוגלובין עלה קצת, ולבסוף שלחו אותי הביתה. אלא שכעת התקשיתי להתאושש. בבקרים הייתי כל כך חלש שהייתי צריך לאזור כוח כדי לעמוד על הרגליים, נאלצתי לדחוק את ירכיי באצבעות, לכופף את החזה קדימה כמו מכסה של מזוודה, למתוח את שרירי הגפיים העליונים והתחתונים בנחישות שהשאירה אותי קצר נשימה, ורק כאשר הכאב בגב התמתן הצלחתי למשוך למעלה את כל השלד, אבל בזהירות, ניתקתי לאט את האצבעות מהירכיים ושמטתי את הזרועות לצידי הגוף בחרחור שנמשך עד שהגעתי לתנוחה זקופה לחלוטין. לכן התשובה המיידית שלי לבקשה של בּטה הייתה:
    "הכנס הזה ממש חשוב לכם?"
    "זאת עבודה, אבא; אני צריכה לתת את הרצאת המבוא וההרצאה של סָבֶרְיוֹ היא ביום השני של הכנס, אחר הצהריים."
    "כמה זמן תהיו מחוץ לבית?"
    "מ-20 עד 23 בנובמבר."
    "כלומר אני צריך להישאר לבד עם הילד ארבעה ימים?"
    "סאלי תבוא כל בוקר, תסדר, תבשל לכם. וחוץ מזה מריו עצמאי לגמרי."
    "אין ילד בן שלוש שהוא עצמאי."
    "מריו בן ארבע."
    "גם בן ארבע. אבל לא זה העניין: יש לי עבודה דחופה לסיים ועוד לא התחלתי אפילו."
    "מה אתה צריך לעשות?"
    "לאייר סיפור של הנרי ג'יימס."
    "איזה סיפור?"
    "אדם שחוזר לבית הישן שלו בניו־יורק ומוצא שם רוח רפאים, שהיא בעצם מי שהיה הוא עצמו אילו היה איש עסקים."
    "וכמה זמן לוקח לך לאייר את הדמויות לסיפור כזה? יש עוד חודש, לא חסר לך זמן. בכל מקרה, אם לא תסיים עד ה-20 בחודש תוכל להביא איתך את העבודה לכאן, מריו רגיל לא להפריע."
    "בפעם הקודמת הוא רצה להיות כל הזמן על הידיים."
    "הפעם הקודמת הייתה לפני שנתיים."
    היא נזפה בי, אמרה שיש לי בעיות בתור סבא כמו שהיו לי בתור אבא. עניתי בחיבה והבטחתי לשמור על הילד למשך כל הזמן שהיא צריכה. היא שאלה מתי אני חושב להגיע, הגזמתי בתשובה. ומכיוון שהרגשתי שבתי אומללה יותר מכרגיל, ומכיוון שבמשך האשפוז שלי טלפנה לכל היותר שלוש־ארבע פעמים, ומכיוון שחוסר העניין שלה נראה כמו שיטה להעניש אותי על חוסר העניין שלי, הבטחתי להגיע לנפולי שבוע לפני הכנס, כדי שהילד יתרגל לחברתי. הוספתי בהתלהבות מעושה שמאוד מתחשק לי להיכנס לתפקיד הסבא לזמן־מה, שהיא יכולה לנסוע בלב שקט, שאני ומריו ניהנה מאוד.
    אבל כמו תמיד, גם הפעם לא הצלחתי לעמוד בהבטחה שלי. המו"ל הצעיר שעבורו עבדתי הציק לי. הוא רצה לדעת באיזה שלב אני. אני — שלא הצלחתי לעשות כמעט כלום באשמת תקופת ההחלמה האינסופית שלי — ניסיתי לסיים בחטף איורים אחדים. אבל בוקר אחד הדימום חזר, והייתי חייב לרוץ לרופא. הוא אמנם מצא שהכול בסדר, אבל חִייב אותי לחזור לביקורת כעבור שבוע. וככה, מפה לשם, נסעתי בסוף רק ב-18 בנובמבר, לאחר ששלחתי למו"ל שני איורים לא מלוטשים. הלכתי לתחנת הרכבת במצב רוח רע ונרגן, הכנסתי למזוודה חפצים מכל הבא ליד, ואפילו מתנה למריו לא לקחתי, פרט לשני ספרי אגדות שאיירתי לפני שנים רבות.
    הנסיעה הייתה מייגעת ומיוזעת בגלל החולשה ובגלל הרצון לחזור למילאנו. ירד גשם והייתי מתוח. הרכבת חצתה משבי רוח שערפלו את החלון בזרמי גשם רוטטים. לא פעם חששתי שהקרון יֵרד מהפסים, יתהפך בגלל הסופה, והבחנתי שככל שאתה מזדקן חשוב לך יותר להישאר בחיים. אבל ברגע שהגעתי לנפולי הרגשתי טוב יותר, למרות הקור והגשם. יצאתי מהתחנה ובתוך דקות ספורות הגעתי לבניין הפינתי שהכרתי היטב.
    • דומניקו סטרנונה
    • דומניקו סטרנונה
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • אמא של הים
    • לטרוף את השמיים
    • הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה: כרך רביעי
    • החברה הגאונה
    • הר אדוני
    • אמרות משפחה
    • סטאבט מאטר
    • כשהכריש ישן
    • איש לא ייוושע לבדו
    • השמים נופלים
    • האורות בבתים של אחרים
    • השקר האמיתי הראשון