הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • קול הדרך
  • קול הדרך
    הוצאה עצמית | 2014 | פרוזה מקור | 180 עמ' מודפסים
    באומץ ובגילוי לב, פותח אורי צפריר צוהר נדיר לצדדים האנושיים והאינטימיים ביותר שלו כלוחם בסיירת מטכ"ל בראשית שנות ה-70. זהו סיפור אישי של התמודדות במסלול אימונים קשה במיוחד. הקושי מפגיש את המחבר עם קצה גבול יכולתו השזור באימת השואה שחווה בבית הוריו. בשפה עשירה ורבת דימויים המחבר מצליח להעביר באופן חי את תחושותיו וחוויותיו. הוא אינו מוותר על השאלות הקשות ואינו דוחק הצידה את הזיכרונות הכואבים.
    "קול הדרך" מתאר מסע ארוך ומתיך שנועד לחשל חיילים ללוחמים בסיירת מטכ"ל. הם עושים זאת במסעות מפרכים, באימונים קשים ובמבצעים שהשתיקה יפה להם. הם הולכים בלילות קרים, בימים לוהטים, בין סלעי הבזלת המחודדים של הגולן, על שלגים מקפיאים בחרמון, בתוך הביצוֹת הטובעניות של צפון סיני בואכה תעלת סואץ, במרחבים האינסופיים של המדבר, עמוק במדינות האויב. 
    אורי צפריר, בנו של המשורר יהושע צפריר, בן קיבוץ משמר הנגב, מתאר מסע של נחישות והתמדה לתוך לב הלוחמים, אל סוד היחידה. הספר נותן מענה לשאלות המסקרנות: איך ממשיכים לבצע משימות גם באפיסת כוחות? איך ממשיכים ללכת כשהרגליים כושלות? ומה מניע את הלוחמים הטובים ביותר בצה"ל?
    הספר נקרא בנשימה עצורה וגורם לתחושת הזדהות עמוקה עד שהקורא חש כאילו הוא-עצמו צועד במסע המפרך ההופך טירון ללוחם מבצעי ביחידה.
     
    אורי צפריר, בנו של המשורר יהושע צפריר, בן קיבוץ משמר הנגב, שרת בסירת מטכ"ל מאוגוסט 1971. למד תואר ראשון במתמטיקה ושני במנהל עסקים באוניברסיטה של שיקגו. עבד בדיגיטל בארה"ב בהקמת שני עסקי שרות, בטלרד כמנהל קו מוצרי תקשורת, ובפיתוח עסקי וייעוץ לעשרות עסקים טכנולוגיים כולל כתיבת תכניות עסקיות, גיוס כספים ויצוא לחו"ל. כיום הוא מקדם פרויקטים של אנרגיה חלופית, טורבינות רוח ואנרגיה סולרית בישראל ובחו"ל.
  • ספר דיגיטלי
     
    29
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • ימי הבקעה תמו. חופשה. בתחילת שבוע הבא חוזרים. ואנו, בלי שנדע, עומדים להיכנס לעולם אחר.
    "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמֹּולַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ " (בראשית יב, א). והלכנו.
    עברנו מעולם לעולם. מדבריות אברם אבינו המתינו בסבלנות הראויה, המצופה. גם אברם שיבר פסילים ודוֹגמוֹת. גם הוא עמד לפני קילומטרים של יובש ושעות בלתי נספרות. עולם נפרם ועולם נסרג, מאותו הצמר. והלכנו.
    מצפה שלם. מוקדם בבוקר על צוק המשקיף לים המלח. מתחילים את המסלול ליחידה. על הצוק פגשנו את המפקד שלנו. ראיתי אדם ספורטיבי עם תווי פנים חדים. סוף סוף ראיתי מישהו שהיה ברור לי שהוא מ"הנבחרים".
    תחושת ההתרגשות והמתח עלו.
    המסע החל. אחרי מאות מטרים שככו ההתרגשות והמתח. הלכנו בקצב מהיר לכיוון מרכז הארץ. מערבה. צפון מערבה. הדרך הייתה על שבילי עפר או כורכר. שבילים רחבים, טובים. אחרי כשעה עצרנו לשחרור שרירי
    הרגליים. שתינו. ההרודיון נשקף ממרחק. הורדוס. חושב: "מה פלביוס אומר עליו? אכזר, חשדן ונקמן. מלך הבנאים." כל כך הרבה מבנים שבנה נשארו אחריו. נזכר בטיול למצדה עם שמריהו גוטמן, הארכיאולוג, ואבא ככתב
    ב"בקיבוץ". הייתי בן עשר. התלהבות ההסבר, יופי הצוקים ומדרגות ארמון המלך עם כל פינוקי הברֵכה והפסיפסים מול ירדן.
    בהפסקות הקצרות ישבנו על דרך חצצי הכורכר והכינו את ירכינו ושוקינו בקרקע. טלטלנו את כפות הרגליים ימינה ושמאלה ושוב טלטול ירכיים ושוקיים מעלה ומטה. שתייה והמשכנו. בקומנדקר שליווה אותנו היה לחם צבאי עם ריבה, שלעסנו בהפסקות וקצת תוך כדי הליכה. רוב ההליכה הייתה בקבוצה מלוכדת למדי. המגמה הייתה עלייה לכיוון שִׁדרת הדג צפונדרום של מרכז ישראל. לאחר כשמונה שעות הליכה הוקדשו העצירות למנוחה.
    הפסקנו עם ניעור הרגליים לשחרור השרירים. מכאן והלאה נשמור על כל קמצוץ של אנרגיה למטרת המשך ההליכה.
    השעות מצטברות. חוצים את גב ההר. השמש שוקעת. ממשיכים למרכז הארץ. עכשיו אנחנו הולכים כאוטומטים. המחשבות היחידות שצפות הן דיווחים על מקור הכאב. נזכר בספר של אליסטר מקלין שבו הוא מספר על
    תיאוריה הטוענת שאפשר לחוות כאב רק במקום אחד בגוף בו -זמנית. בניגוד לתיאוריה הרווחת, הגיבור בספר חווה כאבים בכמה מקומות באופן סימולטני. כמו בספר, גם אני מרגיש כאבים במגוון מקומות באופן שוטף ובו -זמנית. מדי
    פעם צצה מחשבה "להיצמד למוביל". מאמץ את השרירים ומקצר טווח.
    ההוויה כולה זו ההליכה. בתוך ההליכה, רק הצעד קיים. צעד ועוד צעד ועוד צעד. דרכי הכורכר המתחלפות לעתים בעפר נגמאות באטיות מתחת לסוליותינו. הכאב בשרירי הכתפיים מוחשי. החגור והנשק תלויים כמשקולות
    נוספות שהופכות לבלתי מורגשות. הנשק מאפשר לאצבעות להיאחז במשהו. טלטול הנשק והחגור הופכים לחלק בלתי נפרד מהוויית ההליכה. המדים ספגו שכבות של זיעה. הזיעה מרטיבה את החולצה ומתייבשת. עוד שכבת זיעה מרטיבה ומתייבשת. רק הנקודות שבהן החגור צמוד לגוף נשארות רטובות. הזיעה מזכירה שאני מאבד כמויות של נוזלים. תאי הגוף מתייבשים. הקהוּת וההתייבשות אוחזות אצבעות. מייצרות חברותה נוחה.
    חושך ירד. האוויר יבש. בהליכה אני נמזג לרצף צעדים שאין בו זמן. רצף שאינו מגיע משום מקום ואינו הולך לשום מקום. רק הצעד וזה שאחריו והצעד לאחר מכן קיימים. כל יתר הדברים מצויים בערפל מבורך. אין צורך להקדיש כל תשומת לב למשהו חיצוני. רק הצעד קיים. היקום הוא ישות שכמעט אינה חודרת לתודעה. מדי פעם יש פריצה של מחשבה, כאב או חפץ אל התודעה. הפריצה כמו כוכב שביט נמוגה אל תוך הצעד הבא. המודעוּת שלי לא מסוגלת לעכל דבר מלבד הצעד. גם נוכחות הצעד הופכת מעיקה. 
    הפסקה. מתיישבים בכבדות לצידי הדרך. גומעים מים מהמימיות. האמירה של המפקד בתחילת הלילה, "כל שלושה מימייה", הופכת בהמשך הלילה ל"כל שניים מימייה." כשעוצרים לשתות אני נורא צמא. כל אחד צמא. רוצה לשתות לפחות מימייה שלמה. למרות הצמא, כל אחד מאתנו מקפיד לשתות קצת פחות מהאחר. לתת לחבר את הלגימה האחרונה. יש דאגה גדולה לחבר, שישתה. "אני אוכל להסתדר." והמחשבה הזו נמצאת אצל כל אחד מאתנו. האִכפתיות הזו המעורבת בתחושת כבוד והערכה עצמית היא אחד הזרמים שמלכדים אותנו כקבוצה.
    החשכה עוטפת אותי. עוצם עיניים לרגע קל. רוח קלה מנכיחה לי את זיעת גופי. שותה שוב. המימייה ריקה. מבריג את פקק הפלסטיק אוטומטית. מכניס את המימייה לפאוץ' שלה. מהדק את הסגר ומוודא שהאריזה הדוקה. המפקד
    קם ומתחיל ללכת. כולנו קמים אוטומטית ומתחילים ללכת בעקבותיו. ההתמקמות בתוך הקבוצה הצועדת מהווה מעטפת הקיימת בשולי התודעה. מעביר את יד ימין על הפאוצ'ים הנגישים לוודא שהכול סגור. יד שמאל עוקבת.
    מקפיץ את החגור. אולי יוקל משקלו או אולי יישב טוב יותר על הכתפיים.
    כאבי התחלת ההליכה מציפים. כל השרירים בקקופוניה של "אני כאן." מחשבה צצה, "שלא יעצור." ומיד אחריה, "שיעשה יותר עצירות." הקור נצבר בהפסקה והכאבים נפוגים אל תוך קצב ההליכה המתחדש. השרירים
    מתחממים במהלך הצעדים הראשונים. חמישים. אולי חמש מאות. מי סופר? המעברים קשים. בכל פעם שהמפקד קם לאחר הפסקה, צצה המחשבה "לוותר ולעלות לקומנדקר המלווה ולהתחיל חיים אחרים." אני מעורפל ואין בכוחי לדון באפשרות זו. ברגע שחברי לקבוצה קמים, המחשבה לוותר מושתקת. אני קם וממשיך ללכת. כל אחד מאתנו זורם עם האחרים לתוך הדרך, לתוך הצעידה. אל תוך הצעד. שוב אנחנו בתוך הצעד. הצעדים הופכים למשהו מדיטטיבי. צעד, צעד, צעד. מסנן כל מציאות שאינה ההליכה ונמצא כולי בתוך אותם צעדים.
    איך נכנס לצעד? מנסה לחזור בדמיוני לחוויה. קשה לי לתאר את זה. זו חוויה פיזית ונפשית...
    בצעד, המחשבות מצטמצמות מהמרחב הסובב לתוך גופי. מחשבות מותמרות בתחושות. תחושות של גוני הכאב. גופי מצטמצם. ההוויה עוברת למרכז הגוף. נכנס למין כדור מוגן באזור מתחת לטבור. המחשבות ותחושות
    הכאב הופכות למעומעמות. הכדור הופך למרכז. הכאבים שמחוץ לכדור מוחלשים. יש משהו נעים ולא פגיע בכדור. מוגן. מנותק. תחושת הכניסה לצעד מתרחשת רק אחרי שעות הליכה רבות. הכניסה לכדור מתרחשת רק כשאני מתרוקן מאנרגיה. עם הכניסה למרכז נכנס לזמן אחר, שבו המעבר של כל רגל נרשם בהילוך אטי. כל שבריר נע לאט יותר. הכניסה לכדור שבמרכז גופי היא גם התפשטות מכל מה ששייך לי. אין לי שום תחושה של בגד או ציוד שעלי. אין לי כל עבר. לא עתיד. הסביבה קיימת במרוחק. נמצא מחוץ לזמן ומרחב. רק כדור קטן של הוויה קיים ופועם. חוד העקב האחורי מונח על דרך העפר. המשקל מתחיל לעבור לסוליית הקרפ שנמחצת באזור אחורי עקב ימין. משקל נוסף עובר לחלק הימני של העקב. רוב העקב מהודק לאדמה. כל קרפ העקב דחוס. אצבעות כף רגל שמאל מאומצות בדחיפה קדימה. משקל הגוף זורם אל תוך ימין. מהעקב לקשת, לכריות האצבעות. שמאל מורמת ועוברת קדימה להתחיל את התנועה המעגלית שלה. ממרכז הכדור אני זורם ביחד עם המשקל אל תוך כף רגל ימין. הווייתי ותודעתי זורמות באותו מעגל. מעגל חיצוני לי. אני בכדור המוגן. בזמנצח. כולי בתוך הצעד.
    הסיפור של אבא מבליח. עמידה של שעות במגרש המסדרים הקפוא בבירקנאו ובצעדת המוות. "איך הוא שרד?" הצעד הבא מאדה שביב מחשבה זה. חוזר לצעד.
    יש עוד דרך ארוכה ללכת. אני צולע. מחפש כוח. מתפלל לתמיכה. הבושה מרימה ראש ולא מאפשרת להפסיק. מחשבה עיקשת מצווה: "לך. לך. לך." כל השרירים כואבים. הנשק מיטלטל. רואה את הגב שלפנַי. מתמזג עם
    הקבוצה ההולכת. יש משהו פשוט בהשתלבות ההליכה עם הקבוצה. חוטים נמתחים בינינו. מושכים כל אחד מאתנו אל תוך הקצב. אל תוך הקבוצה. מרגיש את נוחות השהייה במרכז הצוות ההולך. מתאים לי. חוזר לצעד.
    דרך העפר סלחנית לכפות הרגליים. רכה. למרות הרוך היחסי, כל צעד מעביר את מסר הכאב שלו. ריח האזוב נשזר לנחירי ומתערבב עם ייסורי השרירים בתוך הראש. הצעד הכאוב ממשיך להיות מרכז המציאות. הולך מותש. לא יודע מהיכן מגיעה אנרגיה. ריק לחלוטין. ממשיך לצעוד ולהתמזג לצעד.
    הלילה נמשך. אני סחוט. ממשיך ללכת עם כולם. יורדים מההרים אל הגבעות של מפגש מישור החוף עם שִדרת הדג צפונדרום של ישראל. חשכת הלילה נוגעת בחשכת התובוהו שממנו רחק אבי. אירופה. 1939.  1940 . 1941. 42. 43. 44 . 45.  אני חייב להמשיך. כל עצירה תאפשר לתובוהו לאכּל אותי.  הלילה בנקודה החשוכה שלו. במעמקיו. התובוהו לוחך את עקבי. כל עוד אני בתוך הקבוצה הצועדת אני יכול להשאירו מופרד. מתחתַי. הווה אך לא מתערב. רק משפיע. לוחץ קדימה. מזין את הפחד. ממשיך לצעוד ומעביר כל עקב לתוך הצעד הבא. מתרחק אך נוגע בקרומו של התובוהו. הקרום עבה מספיק להחזיקני כל עוד נע.
    רעננות רוח הבוקר המבושמת מתממשקת בניחוח איקליפטוס אל שולי התודעה המיוסרת. נוגעת אך אינה מצליחה לחדור. שדות חקלאיים. ירקות, שדה בּוּר, ומדי פעם פרדס. שדרת איקליפטוסים. אור ראשון של שמש מפציע. מתעתע. משרטט את תחילתה של מציאות. ומתגבר. נכנסים לשעת הדמדומים הכל כך אהובה עלי. במעבר מלילה ליום המציאויות מתערבבות. המציאות נזילה. נבראת ומתגבשת מחדש. העלטה הלילית מאוכּלת אל תוך האור שחודר אל יותר ויותר מרחבים. בהתמדה. התובוהו המוזן מאירופה הקרה מאבד את כוחו. תחושה של ריקנות גופנית הנישאת על שתי רגליים כואבות. כפות הרגליים שורפות וכואבות. הכתפיים מיוסרות. האור מתחזק. פתאום אפשר לנשום.
    • אורי צפריר
    • אורי צפריר
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • שמיים שאין להם חוף
    • אריק חייו של אריאל שרון
    • לוחם חשאי
    • לא נרדם בלילות
    • הרועה
    • זרו — האלוף מאיר זורע
    • תחת אש
    • יצחק רבין- חייל מדינאי מנהיג
    • אלוף הניצחון - אסף שמחוני
    • שני אקדחים
    • סיכומו של דבר
    • אטילה ההוני