הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • לילה במנהרה
  • לילה במנהרה
    מטר | מאי 2019 | פרוזה מקור | 136 עמ' מודפסים
    עומר – קיבוצניק מצפון הארץ, התגייס לצה"ל עם סכין בין השיניים ורעל בדם. הוא חלם להיות החייל הכי קרבי, הכי טוב. אבל במהלך שגרת הסיורים השוחקת שבגבול ישראל־עזה, הוא מתפכח ומבין שיש לו עוד הרבה חיים לחיות, והרבה טיולים לעשות וחברה אחת שהוא אוהב – למרות שהוא עדיין לא אמר לה את זה.
     
    שגרת הסיור של ליל שבת מתובלת בניגון מהקידוש שלא נגמר, בתשוקה לסיגריה וקפה בשטח ובאחוות רעים. אף אחד מהלוחמים הללו לא יכול לדמיין לאן יוביל אותו הלילה האפל הזה.
     
    "אני מתחיל להבין. פטיש חם זה הדיווח בקשר שיורים עלינו, שאנחנו תחת אש. אני שומע את נווה צועק בקשר לחמ"ל במוצב ומנסה להבין מאיפה יורים. אני לא שומע יריות, אני לא שומע נפילות. נווה כבר פתח את הדלת שלו כדי לפרוק מהרכב. גם נדב ורומיאו עם הדלתות שלהם פתוחות ומוכנים לפריקה, אז גם אני פתחתי. אני עדיין נמצא בשוק שלי. העולם מסתובב, בא לי להקיא. הסתכלתי אחורה כי לשם נווה, נדב ורומיאו מסתכלים. פגיעה ישירה."
     
    לילה במנהרה מתאר בשפה חיילית, צעירה ועכשווית, אך גם רגישה ומלאת תשוקה, את שגרת חייהם של גברים צעירים ששומרים על גבול המדינה, בלילה שישנה את חייהם לנצח.
     
    זהו סיפור על חברות ואחווה ועל האומץ שנדרש ברגע מחריד אחד. נקודת המבט של גיבור הסיפור מאפשרת לנו להציץ על הווי החיים של לוחמים צעירים בצבא שמהווים – כל אחד בדרכו – את הרקמה הססגונית שממנה מורכבת החברה הישראלית.
  • ספר דיגיטלי
     
    37 22.2
    ספר מודפס
     
    84 50.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1 קבלת שבת

     
    "נדב, יאללה תמהר עם הקידוש."
    כל שבוע אני מזכיר לנדב שלא ימרח את הזמן. יש לי סדר עדיפויות בחיים ולהקשיב לקונצרט שהוא דופק פה זה לא אחד מהם. בעוד רבע שעה אנחנו עולים לסיור והתדריך נמצא בצד השני של המוצב המזדיין הזה. יתהפך העולם, אבל אני מעשן סיגריה לפני התדריך.
     
    יהודה לא נותן לעשן בתדריך כי הוא קצין מניאק. נכון, אפשר לעשן גם בסיור. אבל שמונה שעות עם סיגריה בפה וקפה ביד זה לא אותו הדבר. בסיור מעשנים כי אין משהו יותר טוב לעשות. חוץ מזה, איך אפשר ליהנות מסיגריה עם קסדה על הראש, שכפ"ץ, וֶסט וזיוני שכל בקשר? מה שהכי הורס את חוויית העישון זה שצריך בסוף לדחוף את הסיגריה לשרוך של הנעל כדי לא להשאיר בדל בשטח.
     
    לפעמים אני שם ז' ומשאיר את הבדל על האדמה. גם ככה אני בקושי מגיע לברכיים שלי כשאנחנו עושים מתיחות לפני הריצה, אז איך מצפים שאני אתכופף עם כל הציוד שעלי? בלי קשר, אני לא רוצה שיצפו ממני ליותר מדי. אני בן אדם שמעדיף לא להתאמץ כל כך. אני מעדיף לא להתאמץ בכלל אבל אין מה לעשות, לפעמים הקצין מסתכל ואז אני דוחף את הסיגריה לשרוך.
     
    ביום שישי בלילה אנחנו משנים את סדר הסיור כדי שכולם ישתתפו בארוחת שישי. החבר'ה שנמצאים בשטח ממתינים בדויד מחוץ למוצב. החבר'ה שיוצאים לסיור אוכלים זריז, רצים לתדריך, מעשנים סיגריה, ואז מתחלפים. בסופו של דבר, אף אחד לא נהנה מארוחת שישי כמו שצריך.
     
    כולם נדפקים כי בתכלס אסור לזיין רק חלק מאיתנו, חייבים לזיין את כולם במשמרות. מעניין אם אמא של עמית יודעת שלא נותנים לנו ליהנות מהדג שהיא מכינה ומביאה לנו כל שישי. עמית גר במושב חצי שעה מכאן והאמא המרוקאית שלו דואגת שנאכל כמו בני אדם. הדג שלה שורף לנו את החור של התחת כל הסיור אבל זה עדיף על מה שמחכה לנו בחֶדר אוכל. יוסי, הטבח כאן במוצב, הוא סתם ילד חרא שלא יודע להכין אפילו שניצל.
     
    עמית הוא המ"כ שלנו והוא אחד האנשים שאני הכי מעריך. עברנו יחד את הטירונות ובסוף המסלול הוא יצא לקורס מ"כים. הוא סיים בהצטיינות והמח"ט הבטיח לתת לו איזה תפקיד שירצה בחטיבה. במקום לחזור לבא"ח ולשבת שם עם הבנות כל לילה, האידיוט הזה ריגש אותנו והחליט לחזור אלינו להיות מ"כ במחלקה. אני במקומו הייתי חוזר לבא"ח. הייתי חוזר כדי לזיין טירונים, לעשות להם גיהינום. הייתי שופך עליהם חלב חמוץ בזמן שהם זוחלים לקו של ה־ 100 מ' במטווחים, מזחיל את הזונות האלה לחדר אוכל.
     
    פאק, הייתי מזחיל אותם לכל מקום. הייתי שובר להם שדריות על הצלעות, מוציא אותם לריצות עם מסכות אב"כ. הייתי מקפיץ אותם בלילות עם רימוני גז, שייחנקו קצת. הייתי גורם להם לבכות, שיסבלו ביחד כי רק ככה הם ילמדו לאהוב אחד השני. אבל לצעירים האלו יש מזל שעמית שונה ממני. הוא בן אדם שאוהב אנשים, מתחבר אליהם.
     
    הוא בן אדם שקשה לו להיפרד ולכן הוא חזר אלינו. מסכן, רואים עליו שקשה לו בתפקיד, קשה לפקד עלינו. כל הקצינים בדרג מעליו מאשימים אותו כשאנחנו מאחרים לישיבות, תדריכים, או כל אירוע אחר שמצריך איסוף של החבורה המבולבלת והמפוזרת שלנו. הוא מעיר אותנו בבקרים לסיורים ואנחנו בקושי שמים עליו ז'. איזו סבלנות יש לו לחטוף ז' מכל הכיוונים. גם אני יכולתי להיות מ"כ אבל ויתרתי על זה.
     
    אני כאן כדי לעשות את שלי. לא פחות, לא יותר. קוראים לזה חפ"ש, חייל פשוט. אבל אני חפ"ש מבחירה, חפ"ש עם דעות. לא שזה משנה יותר מדי כי לאף אחד לא אכפת מהן ולי כבר לא אכפת שלא אכפת לאף אחד. אני אמשיך ככה עד השחרור. אם הייתי הרמטכ"ל, הכול היה מתנהל אחרת. יכולתי להיות הרמטכ"ל, לפי דעתי גם הייתי לא רחוק מזה. התגייסתי מורעל, רמבו עם סכין קומנדו בין השיניים. רציתי להיות קצין, להשפיע, לתרום. ואז התחיל מבצע צבאי שבמהלכו הגיעו אלינו לטירונות כדי לקחת מאיתנו תרומת דם. כמויות אדירות של דם לקחו שם. חטפתי סיבוב. הבנתי שאני לא רמבו, שאני חייל פשוט וכך אני אשאר. כך אני רוצה להישאר.
     
    הרגשתי שכל הרעל שזרם בתוכי מתמוסס כמו סוכר במים. התחלתי להישבר כמו שברי מאמץ בשוֹק של חייל מסכן. הבנתי שהתגייסתי צעיר, נאיבי, דביל ובעיקר למדתי מהר מאוד שקשה להישאר רמבו כשמאכילים אותך ז' כל היום.
     
    "סברי מרנן."
    "לחיים."
    "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן."
    "אמן." אמן כוסאומו. לנדב יש קול יפה, אבל חלאס. ביקשתי ממנו למהר והוא לא מקשיב לי. זה בסדר שהוא שם עלי ז' אבל לזרוק ז' גם על הסיגריה שלי? נדב הוא החייל הדתי היחיד כאן וזו הסיבה העיקרית שאין לנו זמן בין הארוחה לתדריך. הוא בן עשרים ושתיים, נשוי לאורטל ואב לשניים.
     
    ביחד הם הזוג הכי שמח בארץ, אולי אפילו בעולם. כל הזמן הם מחייכים, כל הזמן צוחקים. מה שכן, אני לא יודע איך הילדים שלהם יצאו ככה. כל הזמן הם צועקים, כל הזמן בוכים. איך הם לא משתגעים מזה? זה משגע אותי כמה שזה לא משגע אותם. זה משגע אותי לפעמים כמה שהם שמחים ואופטימיים. אבל האמת היא שהאופטימיות של נדב עוזרת לנו במחלקה.
     
    נדב הוא הבחור שתמיד מרים לנו את הראש. במסעות, בשבועות שטח, בארוחות המעפנות של יוסי הטבח עאלק. הוא תמיד נותן לנו סיבות להישאר כאן, להישאר ביחד. הוא תמיד עוזר, לכולם. שמש המ"פ אמר לנדב שיֵצא בשבת להיות עם המשפחה שלו. הוא אמר לו שאם הוא רוצה, הוא יכול לסגור רק שבת אחת בחודש, אבל הפסיכי הזה סוגר איתנו כל שבת. אם הייתי יודע שאני יכול לצאת בשבתות כדי להיות עם הילדים שלי, הייתי מכניס מישהי להיריון כבר מזמן. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי, עד שהיא תלד אני אשתחרר ואתחרט על זה.
     
    ספיר קוראים לזאת שהייתי מכניס להיריון כבר מזמן. היא הייתה מש"קית קליעה בבא"ח כשאנחנו עוד היינו בטירונות. שם הכרנו. בשבתות שבהן אני יוצא הביתה, אנחנו יושבים בדירה שלי בקיבוץ, שותים בירות ומעשנים מלא סיגריות. תענוג, אני יודע. אני גם יודע שהיא אוהבת אותי. אני מרגיש את זה בחיבוק שלה, טועם את זה כשאני נושך אותה, רואה את זה בעיניים שלה. ויותר מזה, היא גם היחידה שצוחקת מהבדיחות שלי.
     
    זה אומר שהיא אוהבת אותי, לא? בתחילת השבוע היא גם אמרה לי בפעם הראשונה בקול שהיא אוהבת אותי. לא עניתי לה. שיחקתי אותה כאילו לא שמעתי, אבל היא לא מטומטמת. היא לקחה את זה קשה ולא ענתה לי יומיים. עד עכשיו היא בקושי מדברת איתי. מה אני אעשה, אשקר לה? אני לא אוהב אותה כי יותר קל להיות לוחם בלי לאהוב. יותר קל לעלות לסיור בלי לאהוב. יותר קל לישון בשטח בלי לאהוב. יותר קל לאכול את האוכל של יוסי בלי לאהוב. יותר קל לסגור שבת בלי לאהוב. ככה לפחות אני מספר לעצמי.
     
    אהבה. אני לא מבין איך אלון עושה את זה. הוא פשוט בנאדם רומנטי וזו כנראה הסיבה שהוא גם החיפאי היחיד שאני אוהב. אני קורא לו רומיאו כי בכל יציאה הביתה הוא מתאהב מחדש. כל שנייה שיש לו הוא בטלפון עם הבנות מהקריות, אלה ששוברות לו את הלב כשהוא חוזר אליהן פעם בחודש. הוא עוד לא מבין שהן אוהבות את הרעיון של הלוחם ולא את הלוחם עצמו.
     
    אני חולה עליו, זאת הסיבה שאני גם מרחם עליו. אני מרחם עליו גם כי הוא לא העיפרון הכי מחודד. הטמבל הזה הפך האמר בקורס נהגי מבצעים. הוא כמעט נהרג יחד עם המדריך שלו, ועכשיו למרבה הפלא הוא הנהג המבצעי שלנו. מה ההיגיון, אני לא יודע. תמיד אמרתי לו שאם יוסי יכול להיות טבח אז גם הוא יכול להיות כל מה שהוא רוצה. בצה"ל, כמובן.
     
    "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ." "אמן." אמן כוסאומו. הדבר היחיד שלמדתי כאן לעשות טוב זה לאכול מהר כדי להספיק לעשן סיגריה. האמת, אין מה להתלהב כי כולם אוכלים מהר אחרת לא מספיקים כלום. אני רואה את החיות האלה עכשיו מולי.
     
    רואה איך רומיאו טורף את הדג, איך עמית מנגב חומוס עם האצבעות שלו, ואיך נדב מחזיר את הכיפה לראש אחרי שהוא ניקה איתה את הפה. כל החיות כאן איתי חוץ מבני, הנהג השני בסיור. בני תמיד היה חיה עם תיאבון מסוג אחר. אנחנו מכירים מהאזרחות כי הוא גר במושב שנמצא רבע שעה מהקיבוץ שלי בצפון.
     
    היינו נפגשים במסיבות בפאב של הקיבוץ. בני תמיד עזב את המסיבות מחובק עם מישהי אחרת. תמיד שיכור, מתנדנד ונעזר בחברה החדשה שלו. תמיד עם אותה גופייה קרועה, מכנסיים קצרים, והכפכפים של טבע נאות שהוא נועל עד היום. כאן במוצב הוא אותה חיה, והזיָין הזה משחרר עכשיו את הלחץ של הסיור על עדי התצפיתנית. זה מצחיק אותי כי אני כאן, אוכל דג מרוקאי חריף כל שישי ובני אוכל מרוקאית חריפה כל שישי. האמת, שיחק אותה.
     
    "בעוד שבע דקות כולם בחדר תדריכים, יהודה מחכה לכם שם."
     
    זה נווה והוא תמיד חייב להלחיץ. הוא המ"מ שלנו ולפעמים הוא יכול להיות כל כך מעצבן, כל כך צהוב. אבל אין מה לעשות, בסופו של דבר הוא הקצין ואפילו קצין לא רע, הייתי אומר שאולי אפילו קצין גבר. זה ז' להיות קצין שלנו כי יהודה ושמש כל הזמן נופלים עליו. אני תמיד רואה אותו מסתובב במוצב כמו זומבי. כשרק הכרנו לא היה אכפת לי ממנו אבל באימון שעבר שנינו סגרנו שבת בשטח והתפתח בינינו קשר מיוחד.
     
    היינו ברמת הגולן ושמש השאיר אותנו לבד בשטח לשמור על הנגמ"שים. נשמע ז' אבל זו היתה השבת הכי סבבה שסגרתי. בלילה שכבנו על גג הנגמ"ש, עישנו סיגריות, אכלנו במבה ושתינו קפה. איזו שלווה, איזה שקט. אף אחד לא זיין לנו בשכל וזה היה מדהים. זה היה לילה רומנטי עם הקצין שלי ברמת הגולן.
     
    שברנו דיסטנס, הוא סיפר לי שהוא מתכוון להציע נישואים לחברה שלו מיכל, שהוא מתכנן לקחת אותה למדבר וללכת לאיבוד שם כמה שעות. לא היה לי ספק שהוא יעשה את זה ובאמת, אחרי שבוע הבן זונה לקח את מיכל באמצע היום לניווט במדבר והציע לה נישואים. בלילה ההוא ברמת הגולן, נווה סיפר לי שכבר קצת נמאס לו. לא מאיתנו, נמאס לו מהצבא.
     
    הוא אמר לי שהוא מתכוון לסיים את התפקיד, לחזור לתפקיד בבא"ח כמה חודשים ולהשתחרר. אולי גם הוא קלט שהוא כבר לא רמבו.
     
    נווה הוא הקצין שאני הכי אוהב לצאת איתו לסיורים, בעיקר כי הוא היחיד שמביא את הפק"ל קפה שלו, והוא באמת מכין אחלה קפה שבעולם. הוא טוען שזה בגלל השיטה שהוא מערבב את הקפה בפינג'אן שלוש פעמים בכיוון השעון ופעמיים נגד כיוון השעון. בהתחלה חשבתי שזה חרטא אבל מה לעשות, הקפה שלו הכי טעים בגדוד.
     
    סיימתי לאכול. אני לא מדבר כשאני אוכל כדי שאספיק לצאת לעשן את הסיגריה שלי. אני ממהר לאכול כי אני לא אוהב לעשן בזמן הליכה, בעיקר לא את הסיגריה שלפני הסיור. אני ממהר כי אני רוצה סיגריה לבד, רוצה קצת שקט, שלווה. לפעמים אני מטלפן לספיר בזמן הזה אבל הערב היא כועסת עלי ולא עונה לי, אז יש לי שלוש דקות שאני באמת לבד. לכן אני איהנה מכל שאכטה, איהנה מכל רגע. אני איהנה עד שאני אשמע את החבר'ה מתקרבים.
     
    "נווה, אני חייב לחרבן. תן לי ארבע דקות ואני בתדריך."
     
    זה אייצון, האתיופי היחיד במחלקה. הוא קטן אבל אוכל הרבה ולא מפסיק לחרבן. פעם אחת בשבוע שטח, הסתקרנתי והלכתי לראות את החרא שלו. הייתי חייב לראות במה מדובר, ולא התאכזבתי. זה היה מטורף, סוס לא מחרבן ככה.
     
    לא הצלחתי להבין איך הגוף הקטן שלו מייצר דבר כזה. שלא לדבר גם על הז' שלו שהוא בכלל לא פרופורציונלי וגורם לאי־נעימות כשמתקלחים לידו. בקיצור סתם מבאס ומעליב. הבן אדם היחיד שמתקלח לידו זה סשה. גם לסשה יש ז' גדול אבל זה יותר פרופורציונלי, כי הוא באמת סוס ולכן אנחנו פחות מתרגשים ממנו.
     
    "אייצון, תחרבן בסיור. אנחנו חייבים לעוף לתדריך ולהחליף את החבר'ה כבר."
     
    "טוב."
     
    מה טוב בזה? אני הייתי הולך ומחרבן. לא הייתי מקשיב לנווה. אבל אני לא דוגמה כי אני לא מקשיב לאף אחד, גם לא לשמש המ"פ שלנו. שמש היה קצין בסיירת מטכ"ל והגיע לכאן לפני שלושה חודשים. אני לא יודע למה, אבל הוא רוצה להתקדם בצבא ולכן ירד קצת לעם לשרת איתנו. הוא לא יכול להתקדם בצה"ל בלי שהוא ירגיש קצת מה זה קו. לפי דעתי, הוא עדיין לא יודע מה זה קו אבל שטויות, אני מעלים עין כי זה לא יעזור.
     
    אם הייתי יכול הייתי פותח את הפה והייתי אומר לו שאין לו מושג מה זה קו כי בכל סוף שבוע שני הוא יוצא הביתה, אין לו מושג כי הוא לא עולה לעמדה בין הסיורים ולא שוטף אפילו את המזלג שלו. אם זה היה תלוי בי, הייתי מעלה אותו לעמדה שמונה שעות ביום ומפקיר אותו שם עד הלילה. אחר כך הייתי שולח אותו למטבח של יוסי לשטוף את הכלים של כל הפלוגה. הייתי מטרטר אותו ככה ארבעה חודשים ואז הייתי אומר לו: כל הכבוד, עכשיו סיימת את הקו הראשון שלך.
     
    אני לא יודע אם אני מעדיף את התדריך של יהודה או את התדריך של שמש. יהודה הוא פשוט מניאק ושמש הוא סתם פסיכופט. אני לא מסתדר עם פסיכופטים כמוהו. לפני חודש, כשסבא של ירדן נפטר, נווה הלך למשרד של שמש כדי לקבל אישור להוציא את ירדן הביתה ליום אחד. הוא ביקש להוציא אותו בבוקר ושיחזור בערב. שמש לא הצליח להבין למה ירדן עצוב ובשביל מה הוא צריך ללכת להיות עם המשפחה שלו. בעיניו, לסבים יש תפקיד אחד בעולם הזה, וזה למות.
     
    הוא שאל את נווה מה התפקיד של סבים בעולם והכריח אותו להגיד שהתפקיד של סבים זה למות. הם עברו על זה כמה פעמים עד שנווה אמר לו שהוא משוכנע שזה התפקיד של הסבים. למחרת בבוקר, ירדן דפק נפקדות ולא חזר לבסיס יומיים. כמובן ששמש לקח את זה קשה וניסה להכניס אותו לכלא. גיא, המג"ד שלנו, התנגד בתוקף כי ירדן הוא קלע מעולה שצריך לטחון במארבים. אני סתם התבאסתי בשבילו כי לא שלחו אותו לנוח קצת בכלא.
     
    השגרה עוקבת אחרי לכל חור במוצב הזה. חצי שנה אני עומד ומעשן סיגריה מחוץ לחדר תדריכים. חצי שנה הסדר שבו החבר'ה מגיעים מהחדר אוכל לחדר תדריכים לא משתנה.
     
    יהודה תמיד נמצא כבר בפנים, סשה תמיד מגיע אחריו ואז נווה ביחד עם עמית. רומיאו מגיע בערך אחרי שלושים שניות, לוקח שאכטה או שתיים מהסיגריה שלי ונכנס.
     
    נדב צריך לסיים את הברכות שלו ורק אז הוא מגיע. זה הרגע שבו אני נכנס. על המקום האחרון מתחרים בני ואייצון. אם בני גומר מהר, הוא מגיע ראשון. כנראה שהערב הוא עושה עבודה יסודית כי אייצון הגיע עכשיו.
    • רועי שוע חיים
    • רועי שוע חיים
      רועי שוע־חיים נולד נולד בברוקלין ניו יורק וגדל בקהילה יהודית בניו ג’רזי. לאחר שסיים תיכון, עלה לישראל במסגרת גרעין צבר שמסייע לחיילים בודדים לאורך השירות הצבאי.
       
      במהלך השנים האלו התגורר רועי בקיבוץ שמיר שבצפון הארץ ושם הוא מצא את השביל, הסלע והנוף. זהו ספר הביכורים שלו. 
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • יפים כמו שהיינו
    • אם יש גן עדן‏
    • ניגודים
    • אשה בורחת מבשורה
    • לגנוב את השמש
    • סודות של ג'ובניק
    • מן המדבר והלבנון
    • עקודים
    • פרישה
    • נפל
    • חמורים
    • בא מלבנון & בכל מקום שהם