"נראה לכם שאני לא נכנסת לראות את הבן שלי שיצא מעזה? הוא רעב! אני נכנסת לראות אותו ולהאכיל אותו, ולא מעניין אותי שזה שטח צבאי סגור. אתם שומעים אותי?"
הייתי רגילה לבית רועש. בנים במדים, תיקים במסדרון ומקרר שנפתח עוד לפני שאמרו שלום. בערב שמחת תורה עוד היינו יחד, שישה סביב שולחן אחד. בבוקר שאחריו, שבעה באוקטובר, כל זה התפרק.
איתמר גויס למילואים, והבנים, שלושתם בשירות סדיר, הוקפצו כל אחד לחזית בוערת אחרת. בתי הצעירה, יערה, נשארה עם אימא ששידרה חוסן כלפי חוץ והתפרקה מבפנים.
בזמן אמת ידעתי מעט מדי. ליאור אמר שהוא בדרך לאופקים, ורק בדיעבד גיליתי שהגיע לטיהור של יישוב אחר, שורץ מחבלים. אייל נכנס לעזה עם כלים הנדסיים הרבה לפני הכניסה הרשמית. אורי היה באיו״ש, במקום שכולם אמרו עליו שהוא שקט, עד שהבנתי כמה טעון יכול להיות שקט כזה. איתמר נסע מחילוץ מסוכן אחד לאחר, ובין לבין חיפש את הבנים, כי רציתי שיראה אותם בעיניים.
מתוך הימים האלה צמחה בי ההבנה שהאור לא תמיד מגיע מבחוץ. צריך לייצר אותו בידיים, לשמור אותו בלב, להעביר אותו הלאה ולהאמין שהוא יאיר לאהובים את הדרך חזרה, שלמים ובריאים.
להחזיק את האור הוא סיפור אמיתי, בקצב של מותחן ובקול שלא מוותר על הומור גם כשהקרקע נשמטת. יפעת הכהן, מחנכת ועוסקת בהוראה מתקנת, מספרת בקולה על אירועי השנתיים ששינו אותה ואת כל בני משפחתה.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
