נערתו

כך נחתנו. ביום השלישי של חודש מאי, שנת 88. תחילתו של קיץ עכור ומכוער, שבסופו איבדתי את בוקי ונותרתי בחיים. אני כבר לא בטוחה אם היה חם מהרגיל לאותה עונה, או שפשוט שכחנו כמה מהבילים הם הקייצים בתל - אביב, אחרי שנים של חיים בעיר אירופאית ששרויה רוב הזמן בכפור ואפלולית. על כל פנים, הזענו את נשמתנו, מה עוד שהתעקשנו, באותו קיץ, להתהלך בבגדים שלא הלמו את האקלים. אמרתי לעצמי אז בתדירות של פעם ביום, שצריך לקחת את הדברים במנות קטנות, כמו שהוא היה לוקח בתקופות הטובות את הסם שלו. רציתי להישאר מפוכחת, כמו שרוצה כל מי ששבע אכזבות. גמרתי אומר להישאר לצידו עד שיניח לי ללכת. רק אני ידעתי את האמת על בוקי. שהוא היה שרוף, מרוקן, מיואש. חסר אמונה, בעצמו ובכל דבר. אפילו לא יכולתי לדמיין אותו מחזיק גיטרה. היה לי ספק אם מיתרי הקול שלו מסוגלים בכלל להפיק צליל, אבל איכשהו היתה לי אמונה גדולה ביכולת ההתאוששות שלו

נילי לנדסמן נולדה ב1946 - בקיבוץ איילת - השחר ומתגוררת בתל - אביב. מאז שנות השמונים כותבת בעיתון העיר. זהו ספרה הראשון.