אני מסתכלת שוב ושוב בתמונות שלך. מנסה לשאוב נחמה מהזיכרונות. הנה אתה על הספה. והנה אתה בדשא. הנה לפני תספורת, עם רעמת אריה. ואחריה, קצוץ שיער. הנה אתה עם תמרה ביום שבו באת אלינו. היא ילדה עדיין. הגפיים שלה דקיקים. השיער ארוך. אתה עוד מפוחד קצת, לא מבין, אבל על פניה הבָּעת אושר. היא כל כך חיכתה לך. אני נזכרת באיזו שמחה בישרה לחבריה במשך חודשים: יהיה לי כלב! והיה לה. היה לנו. למשך שבע שנים כמעט. היה לי כלב.
מאיה ערד, פרידות ארוכות (עמ׳ 137).
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
