זהו סיפור בלשי על אישה – דר' דפנה הלפרין - שהחליטה יום אחד להרבות עניין וריגוש בחייה. היא עזבה תפקיד נחשק של אוצרת במוזיאון ישראל ועברה לעבוד כחוקרת במשטרת ישראל ! הדבר התאפשר בעקבות מודעה בעיתון שהמשטרה מחפשת אנשים עם הכשרה במדעי הרוח!
תוך כדי ראיון הקבלה שלה אצל סנ"צ ארבלי התקבלה שיחת טלפון, ובעקבותיה היא נשלחה למשימתה הראשונה: מותו של טכנאי שיניים, בסדנתו, שהתאבד לכאורה לפי מכתב ההתאבדות שנמצא לידו.
במקביל הגיעה בקשה ממשטרת ציריך, שוויצריה, שביקשו סיוע לקרוא תוכן מחשב הכתוב עברית, שנמצא בחדרו של עו"ד ישראלי. הלה נמצא מת בחדרו שבמלון, וגם לידו נמצא מכתב התאבדות.
למרות שבשתי המשטרות החליטו לסגור את התיקים (התאבדות) דפנה נעזרת בכישוריה החבויים בתת-המודע שלה (תולדות האומנות, מדעי הרוח) כדי להראות שבשני המקרים מדובר ברצח, ולמרות שמכתבי ההתאבדות הקצרים נמצאו במקומות מרוחקים זה מזה, והם כתובים אחד בעברית ואחד בגרמנית, הם מעשה ידי אותו אדם – הרוצח.
לשני מעשי הרצח האלה חסרים לדפנה המניעים, ובעיקר אין בידיה חשוד, אבל היא שכנעה בקלות את שני המפקדים, בישראל ובשוויצריה, שלא לסגור את התיקים. היא ממשיכה בחקירה לכיוונים שונים ומשונים. תחילה היא פותרת את המקרה בציריך (מבלי לבקר שם כלל), ובסופו של דבר המקרה מסתיים באיתור חשוד, בהפללתו ובהודאתו ברצח, וב.... תערוכת פיסול במוזיאון ישראל.
זה סיפור על שלושה מקרי אובססיה: האחד של אספן מטבעות, השני של פַּסָּל של פסלים מיניאטוריים (נטסקה), והשלישי – על זה לא ארחיב במלים כדי לא לשבש לכם את המשך הקריאה ואת סוף הסיפור (ספויילר בלע"ז).
הארכיאולוג רוני רייך הוא פרופסור בגמלאות של אוניברסיטת חיפה. הוא ערך חפירות בירושלים לאורך יותר מ-40 שנה, בעיקר ברובע היהודי, באזור ממילא, ליד כותלי הר הבית ובעיר דוד. תרגום שירה הוא תחביבו. בימי סגר הקורונה נתן ידו גם בכתיבת ספרי בלש.