מלכה בנשמה

יום של עבודת פרך נגמר והיא בקושי סחבה את עצמה מתחנת האוטובוס הביתה, חולמת איך תעמוד שעה תחת הדוש, תיכנס למיטה ובשינה טובה תשכח מהכול, אבל בדלת הבית חיכתה לה אמא עם נעל בית ביד.

שעה לפני זה, כשעמדה נג'יה להכין במטבח ממולאים לשבת, בא לה ה"זה לא בגללו, בגלל אבא אני בוכה" של ויוויאן, ומרוב עצבים נקרע לה הקישוא, היא נשבעה שרק תחזור הילדה הזאת והיא תראה לה מה זה להחביא ולשקר מאמא שלה. 

נג'יה כבר ידעה מה פירוש לאבד הכול.

כשהייתה ילדה בעיראק איבדה את הוריה, וכשנדמה היה שסוף־סוף מצאה את עצמה, וכבר היו לה בעל וילדים, הגיע הזמן לעזוב ולעלות לישראל.

בשכונת התקווה היא מתחילה מחדש. בין מטבח קטן לחצר משותפת, בין שבתות וחגים, מריבות, אהבות וסודות, נקשרים חייה בחייהן של הנשים שסביבה: ויוויאן ותהילה בנותיה, לילי כלתה, ובנות השכנים – סימון, מדליין ומתוקה.

כל אחת נושאת איתה סיפור. כל אחת מבקשת משהו אחר מן החיים. ומה שקורה להן מחזיר את נג'יה שוב ושוב אל הילדה שהייתה, אל האישה שנעשתה ואל החלומות שעוד נשארו בה.

ובתוך כל הסיפורים האלה הולכת ונפרשת שכונת התקווה – לא רק כמקום, אלא כעולם שלם: אנשים, קולות, ריחות, אהבות, מצוקות וקשרים שנרקמים בין מי שאין להם הרבה, אבל יש להם זה את זה.

מלכה בנשמה הוא רומן בסיפורים על נשים, על משפחה, על שכונה ועל היכולת להמשיך לחיות, לאהוב ולקוות – גם אחרי שהחיים כבר לימדו אותך כמה הם יכולים לקחת.

מלכה בנשמה הוא ספרה השני של נורה חורי חיים. רומן הביכורים שלה, כסו אותי באיזאר (הקיבוץ המאוחד, 2015), עוסק גם הוא בישראל בשנות ה־60 וכמוהו נולד מן ההכרה שכל דור נושא בתוכו את הדורות הקודמים לו, וכי החיים בשכונת התקווה ממשיכים במידה רבה את החיים בשכונות בגדד ובצרה.