הציונות הערבית

האם ייתכן שהציונות והעולם הערבי אינם אויבים מושבעים — אלא שני חלקים של זיכרון משותף שנשכח?

לפני יותר ממאה שנה נפגשו האמיר פייסל, ממנהיגי הלאומיות הערבית, וחיים ויצמן, מנהיג התנועה הציונית, וחתמו על הסכם היסטורי של הכרה הדדית ושיתוף פעולה. פייסל אף בירך את העם היהודי מכל הלב במילים: "ברוכים השבים הביתה". 

אלא שההיסטוריה בחרה בנתיב הסכסוך — והזיכרון הזה כמעט נמחק. 

הציונות הערבית חוזר אל נקודת ההחמצה הזאת מאה שנים אחר כך, ויוצא למסע רעיוני נועז אל לב השאלות הנפיצות ביותר של המזרח התיכון:

• האם ערבי יכול להיות ציוני?

• האם הקוראן והציונות אכן עומדים בסתירה — או שמא מסתתר ביניהם חיבור שהפוליטיקה השכיחה?

• והאם המסורת האברהמית יכולה להצמיח נרטיב חדש במקום שבו מאה שנות דיפלומטיה לא הצליחו לסיים את הסכסוך?

בדיאלוג יוצא דופן בין הישראלי תום וגנר לבין הסורי ג'מאל סבאח (ראש "ממשלת סוריה בגלות"), נפגשות ומתנגשות תפיסות של דת, לאומיות, אדמה, ריבונות וקדושה. מהמוצא המשותף הקדום כבני אברהם ומורשת דוד ושלמה, דרך שאלת רמת הגולן ועד להגדרה מחודשת של עצם מושג הציונות — השניים אינם מנסים לטשטש את המחלוקת, אלא לפרק אותה עד ליסודותיה ולבדוק אם ניתן לבנות מהם תודעה חדשה.

זהו ספר קצר על רעיון גדול, רדיקלי ומטריד:  אולי השלום בין יהודים לערבים דורש יותר מהסכמים וגבולות. אולי הוא דורש שינוי של הסיפור שכל צד מספר לעצמו על האחר.

הציונות הערבית, שנכתב במשותף בידי שניים ממנהיגי התנועה האברהמית העולמית, מציע אפשרות שכמעט אינה קיימת בשיח של ימינו:  לא לנצח את הציונות או את הערביות, אלא לבנות ביניהן גשר — ולשאול אם בני יצחק ובני ישמעאל יכולים לראות מחדש את עצמם כחלק מאותה ברית. 

אחרי יותר ממאה שנים של מלחמה בין נרטיבים, נותרת השאלה המאיימת והמסעירה מכולן:

ומה אם לסיפור שסיפרו לנו על יהודים וערבים יש סוף אחר?