בשבעה באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש, האדמה רעדה תחת רגליי. חיי השתנו ושנתי נעלמה. המלים זמזמו בראשי כדבורים ולא עזבו אותי, עד שהועלתי בטובי, לכתוב אותן. הכתיבה, בזמן המלחמה, הייתה עבורי כלי שאפשר לי לפרוק את רגשותיי. רגשות שטרם חוויתי, ואת שמם לא ידעתי. כתבתי הכול על הכול ללא כל צנזורה. כתבתי על האתגרים הבלתי נסבלים, שחדרו לחיינו כמשפחה, כאזרחים וכעם. מצאתי את עצמי אם ללוחמים, המדברת איתם בשפה אחרת. שפה המתובלת במלים: נחישות, חירות, צדק ואמונה. ניסיתי להיות עבורם בכל דקה ובכל שנייה במחשבותיי ובתפילותיי. בתקווה, שישמרו על עצמם ויגיעו הביתה בשלום. עוצמות הרגש בעטו בליבי ובעצמותיי עשרים וארבע שבע, במשך שנתיים. שמי עלמה, נשואה ואם לארבעה בנים. מורה לספרות בתיכון "אשל הנשיא", בעלת תואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בזה הרגע לקחתם לידיכם את ספר הביכורים שלי. שיריי מוגשים לכם על מגש כסף טהור. נסו לגעת בכל שיר בעדינות. נשמו אותו לאט אל גופיכם. כולי תקווה, שימצא את דרכו לליבכם.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
