כולם אוהבים אותי. מרחוק.

תמר לביא היא תל־אביבית בת ארבעים ושתיים. היא מצחיקה את כל העובדים במשרד השיווק שבו היא עובדת, ויודעת למכור לאחרים בית, קרבה ואהבה. אבל בערב, כשהיא חוזרת לדירתה, מחכים לה רק המקרר, הקיר והשקט. מעולם לא הייתה לה זוגיות.

באחד המפגשים של עובדי המשרד, אורי — הידיד שתמר אוהבת בסתר — זורק, בצחוק או ברצינות: ״אני ותמר בחיים לא נהיה זוג.״

תמר, ״מצחיקת המשרד״, צוחקת ומתבדחת כרגיל, אבל המשפט הזה שובר בתוכה חלקים שלא ידעה שקיימים.

מתוך כאב ומתוך רצון להרגיש שהיא שייכת לעולם שסביבה, תמר מתחילה להמציא לעצמה בני זוג. רק אמה מצליחה לחלץ ממנה את האמת הכואבת: מעולם לא הייתה לה זוגיות, ומעולם לא חוותה אינטימיות עם גבר.

זהו סיפור מלודי, חשוף ונוגע ללב על בדידות, כאב, כמיהה ותקווה, ועל אישה שממשיכה לחכות שמישהו יאמר לה סוף־סוף את שלוש המילים: ״אני אוהב אותך.״

הרומן מבקש לפתוח את הפצעים של מי שנשברים בסתר וחיים בשקט בתוך בדידותם. אין להם למי לומר: ״תראה את הלכלוך בכיור״, אין מי שיאחז בידם בעלייה תלולה בשביל בטבע, ואין למי להצביע על נוף יפה ולומר: ״תראה.״