חריזה היא תכסיס פואטי מפתה ולכאורה קל לביצוע, מפני שהמוח שלנו משועבד לדפוסים חוזרים וממתין להם. מקצב החוזר על עצמו כמו פעימות לב, מקצב צפוי כנקישות תופי מצעד צבאי, מענג אותנו, מעורר אותנו, מרקיד אותנו ולפעמים מרדים אותנו מפאת שעמום.
הפיתי לחרוז הוא הסיבה שבגללה חובבים חורזים ברכות לימי הולדת, שלטי מחאה הנישאים בהפגנות, גידופים גסים ופזמונים דלים. מהי חריזה טובה מבחינה טכנית? אברהם בן עזרא, מגדולי המשוררים ב"תור הזהב" בספרד, הנחה אותנו: "לא תחרוז בשור ובחמור יחדיו / קח את השור אל המישור / ואת החמור אל הר המור".
לא די באותיות תואמות ובניקוד זהה. חרוז מתקבל על הדעת מורכב מהברות תואמות. אלא שחריזה ווירטואלית עלולה להיות להטוט שטחי, וזאת הסיבה שמשוררים בני זממנו חושדים בחרזנים. התכונה העשויה לפוגג את החשד היא יכולתו של החרזן המיומן להפתיע אותנו. ההפתעה עשויה לצבוט אותנו עד כאב, או להקפיץ אותנו כמו דגדוג צלעות.
דן מירקין משתמש בחריזה מלוטשת כדי להשמיע את קולו בענייני ציבור. יכולתו זו הפתיעה אותי, אף כי איני מופתי מהעזתו ומכישרונותיו, סגולות שהובילו אותו לשדות רחוקים אלה מאלה. הכרתי אותו לפני ששים וחמש שנה בערך, כסטודנט שתחביבו נגרות וכעורך חדשות ב"קול ישראל". הוא היה עיתונאי, הוא עו"ד, הוא קברניט שצלח את האוקיאנוס בסירת מפרש קטנה, הוא היה רס"ן במילואים והוא בעל דוקטורט בארכיאולוגיה ימית. מחקרו עוסק במסעותיהם הימיים של הצלבנים לארץ הקודש. בשנים האחרונות הוא מפרסם את טוריו המחורזים ב"הארץ", והנה מבחר מהם, משעשע, ולפעמים מכאיב.
ירון לונדון
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
