רציתי ללמוד בלט

רָציִתיִ ללִמְדֹ בּלָטֶ, להְסִתְּוֹבבֵ עםִ בּגֶדֶ גוּּף ורָדֹ וחֲַצאָיִת טוּטוּ. אֲבלָ אמִּאָ חָשְׁבהָ שֶׁעָדִיף שֶׁאֲשַׂחֵק כּדַּוּרְסַל, כּיִ אֲניִ גבְּוֹההָ, ואְַבּאָ אָמַר שֶׁכְּדַאי ליִ לִלְמֹד לְנגַּןֵ, כִּי אֲניִ בְּדִיּוּק בַּגּיִל הַנּכָוֹן לְהַתְחִיל.
אָז נסִִּיתִי.
ונְסִִּיתִי.
ונְסִִּיתִי.
אֵיךְ מַחְלִיטִים מָה בֶּאֱמֶת אוֹהֲבִים, ולְָמָּה צָרִיךְ לְהַקְשִׁיב לְעַצְמְכֶם?

סֵפֶר חָכָם וּמְרַגּשֵׁ, עַל שְׁאֵלוֹת שֶׁגּםַ גְּדוֹלִים מְחַפְּשִׂים לָהֶם תְּשׁוּבוֹת.

ליִהִיא לפִַּיד רָצְתָה להְִיוֹת רַקְדָניִת, ואְָז הִתְחִילהָ לצְַירֵּ, ואְָז הִתְחִילהָ לְצַלֵּם, ואְָז כּתְָבָה סֵפֶר, ועְַכְשָׁו הִיא מְצַלֶּמֶת סֶרֶט. אֲבָל עַד הַיוֹּם הִיא הֲכִי אוֹהֶבֶת לָשִׂים מוּזיִקָה ולְִרְקֹד יחְֵפָה.

יזִהְרָ כהֹּןֵ הוּא מְאַירֵּ, מְעַצֵּב וּמַרְצֶה, חֲתַן פְּרַס מוּזאֵוֹן ויִקְטוֹרְיהָ ואְַלְבֶּרְט לְאִיוּּר, אֲבָל פַּעַם, כְּשֶׁהָיהָ ילֶֶד, הוּא בִּכְלָל חָלַם לִהְיוֹת טַיסָּ