דבר האבד

זה לא מתנה

זֶה לֹא מַתָּנָה.
לֹא נִתָּן לְהַעֲבִיר הָלְאָה,
זֶה לֹא עָטוּף בְּסֶרֶט,
אֵין פֶּתֶק הַחְלָפָה.
לֹא דַּי לִי לְהִוָּלֵד, אֲנִי רוֹצָה לִחְיוֹת.
אֱלֹהִים אַדִּירִים,
מָה נִדְרָשׁ כְּדֵי לְלַמְּדֵנִי.

ספרה השלישי של שלומית נעים נאור מזמין אותנו פנימה אל המקומות שהשירה לעיתים נסוגה מפניהם: חדרי הטיפול וההקרנות, ייסורי ההחלמה מסרטן השד, הפלא הטמון בחרושת היום־יום העוטפת ולוחצת לסירוגין, נחמות ריקות ופחמימות מתוקות. בשירה הנעה בטבעיות בין שפת הדיבור לשפת המקורות, בין המיתוסים היהודיים למצוקות היום־יום והגוף, מעבירה נעים נאור את קוראיה במנעד הרוטט של התנועה בין יש לאין, בין התהום האורבת לאפשרות האחיזה המחודשת ביש.