האם קרה גם לך שבאת לטרמינל מספר 3 בנתב"ג – נמל התעופה על שם בן-גוריון – על מנת לקבל את פני בן/בת משפחה או ידיד/ה או אורח/ת, והנה מתברר לך שהנחיתה מתאחרת? (כן, הורדת לסמרטפון את האפּליקציה המעדכנת זמני נחיתות, אבל גם הפעם התעצלת להציץ בה לפני שיצאת מהבית). אז הנה את/ה – במקרה זה אני – יושב על ספסל המתכת (דווקא נוח למדי) ומה נותר לך – זאת אומרת לי – לעשות?
# להתבונן – כצופה בסרט – בתמונות הקטנות מהחיים החולפות מול עיניי, תמונות היכולות להתרחש רק באולם הנוסעים הנכנסים של נמל תעופה.
# לעצום את עיניי הצורבות משטף האור הבוהק מהתקרה, ולהרהר במשמעות הקיום האנושי.
# לבהות בלוח האלקטרוני אחר התוויות המרצדות ומתחלפות (ואינן מקדמות את מועד הנחיתה אפילו בדקה אחת).
כן, אני עשיתי את כול הדברים הללו, ואני משתפך בחוויותיי והגיגיי.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
