"חדשות רעות" הוא הספר השני בסדרת המופת "פטריק מלרוז", שגם עובדה לסדרת טלוויזיה בכיכובו של בנדיקט קמברבאץ'. אחרי שהספר הראשון, "אין דבר", עסק בילדותו המאתגרת של פטריק, השני מוצא אותו בגיל 22, לא עושה כלום בחייו, מתקיים מקצבה נדיבה של מאה אלף פאונד בשנה ומבזבז חלק ניכר ממנה על סמים קשים, בעיקר הרואין. החדשות הן הידיעה על מות אביו של פטריק, דוויד מלרוז, ובהכתרתן כ"רעות" יש יותר משמץ אירוניה. פטריק לא ממש מתאבל על אביו, דמות דמונית מיתית מעוררת אימה, שהטילה צל כבד על חייו הצעירים, כפי שפירט באופן מבריק כל כך בספר הראשון. אז עכשיו גיבורנו צריך לטוס לניו יורק כדי לזהות את גופת האב ולקחת את אפרו בחזרה ללונדון, איזו משימה מורבידית. לצורך כך הוא מנסה להסתפק בסמים שניטלים בבליעה או בהסנפה, אך לא בהזרקה. שנאמר, בהצלחה עם זה.

שמוט לסת/ ג'ים קניפפל

קל יחסית לעיסוק האובססיבי בהתמכרות, אך עם זאת מאוד עמוק ופילוסופי.

הסמים – כבדים, בינוניים, קלים – הם מה שהופך את הסדרה כולה, ואת הפרק הזה בפרט, להזיה מדהימה, טריפ מופלא שכולו שרשרת אינסופית של תיאורים שלא ייאמנו.

השנאה לאביו והאהבה לסמים הן שתי מערכות היחסים החשובות בחייו של פטריק, ובניו יורק הן מתפוצצות זו לתוך זו בהתנגשות מרהיבה של סיוט וטירוף. הוא היה מתאבד, אם רק לא היה חושש שהמוות אינו הסוף הסופי באמת, אלא רק פתח לעוד פיתול מייסר של מודעות משתקת. המחשבה המוזרה הזו היא מה שמחזיק אותו בחיים ואולי אפילו גורם לו קצת לאהוב אותם, תוך שהוא מדלג בין אתרים שונים בעיר הגדולה בחיפוש אחר דרכים חדשות להחריב לעצמו את המוח.

כי כמה תיאורי סוטול כבר אפשר לקרוא ברצף? לפעמים, כמו כל נרקומן ראוי לשמו, פטריק מלרוז הוא קצת יותר מדי.

פייר, ידידו הטוב של פטריק, שבילה שמונה שנים במוסד פסיכיאטרי כי היה בטוח שהוא ביצה, ומאז רק מנסה לשחזר את החוויה הרוחנית המכוננת באמצעות מגוון אינסופי של כימיקלים.

"הוא ראה את הברירות מסתעפות ללא שליטה, כמו כלי דם רצוצים בעיניים עייפות. ובכל פעולה שמע את זעקת המוות של כל הדברים שלא עשה".

ניו יורק, ולא בשכונות הטובות שלה.

כל כך כן. סנט אובין הוא כותב מסחרר שיוצר ספרות – איך לומר – ממכרת.

עד מהרה משחרר פטריק את האמברגו הלא יעיל שכפה על עצמו וחוזר בחדווה אל ידידו הנאמן המזרק, וכשהוא משתדרג מאבקות הזבל של הרחוב אל החומר הנקי של החבר פייר, אנו נהנים מאשד בלתי פוסק של תמונות מסחררות הלקוחות ממה שהסם עושה לדמדומי ההכרה שלנו. לחיות באמת זה לחיות על הקצה, ואם להאמין לפטריק – הנוף משם פשוט עוצר נשימה.