אלכס נולד למשפחה יהודית בפרבר מרוחק של לונדון. יש לו אחות גדולה, סופי, פסנתרנית מחוננת שנמצאת רוב הזמן בסיבובי הופעות; אח קטן, מארק, גאון מתמטי, אב חמור סבר ששקוע רוב הזמן בעבודתו, ואמא ששקעה בדיכאון עמוק מאז לידת אחיהם הפעוט, שגם הוא יהפוך ברבות הימים לגאון מוזיקלי. בקיץ, כשהדיכאון אחרי לידה של אמא הולך ומתארך אל החיים עצמם, שולחים את אלכס ומארק אל הדודים בישראל, ואלכס נתקל חזיתית בארקדי, בן השכנים, עולה חדש מרוסיה שגם הוא ילד פרא עם עולם משלו, אולי קצת אלים יותר. גם לארקדי אין אמא, וגם הוא צריך להתמודד עכשיו עם השפה השמית הבלתי אפשרית הזו במציאות זרה, שונה כל כך מהמקום שבו גדל. אבל במקום שזהות הגורל תהפוך אותם לחברים בנפש, היא מטיחה אותם זה בזה בפרץ אלימות נורא.

צ'יק ואני/ וולפגנג הרנדורף

לא קל, אבל כל כך שווה את זה.

אלכס הוא הילד הכי קטן פיזית בשכונה, ואילו ארקדי הוא בריון עצום מבעית שפשוט מפרק אותו במכות על בסיס קבוע. כל תסכולי הזרות והעוינות מתפוצצים מהם החוצה באכזריות קשה, מעליבה. ככה בדיוק נראית ילדות, ועוד יותר מכך – ככה נראית התבגרות מוקדמת של ילדי מהגרים, שכולה זעם בלתי ניתן לעצירה. ועם זאת, בחופשה הבאה, כעבור שנה, ארקדי אמנם ממשיך לחבוט באלכס, אבל עכשיו הוא כבר בא מאהבה.

התיאורים של סחר נטולי סנטימנטליות, חשופים ובוהקים בשמש חסרת רחמים. היא סופרת חדשה שלא עושה הנחות, לא מתייפייפת, לא מתנחמדת, והתחכום הלשוני האדיר שלה חוקר את השפה, ממשש אותה, מפרק, מרכיב ומעריץ אותה בעת ובעונה אחת.

שני ילדים עילויים מוזיקליים באותה משפחה? יש פה גם בעיה של חוסר ריאליזם וגם בעיה של חוסר דמיון בעת ובעונה אחת.

אלכס הוא פרא אציל קטן קומה, בהיר עד שקיפות, כריזמטי להדהים, בעל אישיות מגנטית סוחפת לחלוטין, שנמצא תמיד במצב פעילות, מאבק, כבר מינקות מוחו קודח בקרבות דמיוניים עם חיילים נאצים מרושעים, ועם ההתבגרות הוא הולך והופך ללוחם רחוב חד, קטלני וחסר עכבות או מעצורים.

"בליבו ידע שאם יש את הקיור ואפילו הסמיתס הורשו להתקיים, תמיד יהיה מי שיבין אותו בעולם".

בסיבוב קונצרטים אירופי, אנין, עילאי ומתנשא כנדרש.

כל כך! כרמית סחר היא הדבר הכי טוב שקרה בספרות העברית השנה.

"תורת הקבוצות" לא מתמסר בקלות, אבל מרגע שתיכנסו למקצב הפנימי שלו, לא תוכלו להשתחרר.