סיגל חיה את החלום – דירה משלה ברחוב מרכז בעלי מלאכה הקסום שבלב תל אביב. גיבורת ספרה השנון של אביבית משמרי היא משוררת בודדה המתפרנסת מעבודות קופירייטינג קטנות ברשת וחייה שלווים ונעימים – עד שהשכן הרשע מלמעלה זומם להשתלט על גג הבניין ולהפוך אותו לשלו, תוך שהוא מטביע את כל מי שמתחתיו במפולת של רעש ואבק. בנוסף לצרות הנדל"ניות הבנאליות, מתרגשת כעת על סיגל מצוקה חדשה כשיפעה תחכמון, מנחת סדנאות כתיבה וכוכבת רשת, עוברת להתגורר בדירה שמולה. שיריה של סיגל אמנם לא פורסמו מעולם, למרות ששלחה אותם שוב ושוב לכל מי שזז בביצה, אבל איכשהו הם הגיעו לעיניה של יפעה, שטינפה עליהם ברשעות משועשעת בבלוג השירה הפופולרי שלה. סיגל פיתחה כלפיה טינה עמוקה שהדירה שינה מעיניה וכעת היא צופה בה בחדר המדרגות בעיניים כלות, כשזעם עתיק ממלא את בטנה, זכר לאותו עלבון צורב.

אנשים כמונו/ נעה ידלין

קליל, נעים ומקסים לחלוטין.

"ג'ונסון 38" הוא הספר הכי תל אביבי שתקראו השנה. יש בו את כל מה שהופך את העיר הזאת לכה נחשקת ועם זאת כה מעצבנת.

אצל משמרי הג'נטריפיקציה היא שירה בתנועה שאינה נגמרת לעולם, ויש לה מקצב אורבאני סוחף ואדיר.

טיפה יותר מדי דיוני תמ"א טכניים מתישים.

ומה עם גברים או חלילה זוגיות? אין מצב. סיגל פרשה מהמשחק מזמן ואין לה שום בעיה עם זה. שנים נתנה לכל מיני טיפוסים מקומיים לערבב לה את הגוף ואת המוח, לנצל אותה ולשקר לה – כשהיא עשתה להם את אותו הדבר בחזרה – עד שנמאס לה, מספיק ודי. במקום להתאבל על גופה המותש, היא מחבקת את אמצע החיים בחדווה, נהנית להיות לא מתוחה וחסרת צורה, שמחה לא לעניין אף אחד מבחינה מינית – כשבעצם היא לא מעניינת אף אחד בכלל. איש אינו מעוניין לקרוא משיריה.

"הכתיבה היא חגיגת החיים או טבילה בתוגת העולם, אבל בשום פנים ואופן אין היא תצוגת ראווה של נפשכם הרגילה בתכלית".

על ספסל בשדרות רוטשילד, כמובן.

ברור כשמש, משמרי היא יוצרת נהדרת, שרק משתבחת מיצירה ליצירה.

משמרי משייטת בנינוחות על פני ההיסטוריה המוניציפלית כפי שהיא משיקה לחיי גיבורתה העגומה – עד לימינו אנו, שכולם נדל"ן מניב וקפיטליזם חזירי. על הדרך היא תכסח בהנאה גלויה את מימיה הדלוחים- עכורים של ביצת השירה התל אביבית. וזה הרבה יותר קשור ממה שאתם חושבים.