אלישע הסתדר יפה בחיים - הוא סופר עטור פרסים, נשוי בפרק ב' לבנקאית ממשפחה מבוססת, ויש לו את הפריווילגיה הנדירה לעסוק רק בכתיבה. כלומר, כמעט רק בכתיבה. מלבד העיסוק המרכזי הזה הוא נהנה גם מרומאנים מלבלבים מחוץ לנישואין. למשל, גילי, רקדנית צעירה יפהפייה שחושקת בו גם עכשיו, בגילו ובמעמדו, וזה בהחלט נעים לו מאוד. קשה לחבב את גיבור "פרפר במחסן", אבל הוא בהחלט אדם מסקרן, שלוקח למקומות מטרידים ולא נוחים את דמות "הסופר". זה שאמור להיות קצת מורם מעם, אבל בעצם הוא איש די בינוני, עם קנאות ותשוקות בנאליות, כמו כולנו.

זמן שאול/ עמליה רוזנבלום

בינוני, בדיוק כמו שקלאסיקה עברית אמורה להרגיש.

לפיד לא מנסה כלל להסתיר את הלגלוג הקל, שלא לומר בוז ממש, שהיא חשה כלפי דמותו של הסופר העברי המצוי. אלישע הוא אמנם כותב לא רע בכלל, וניכר שהספר שעליו הוא עובד כעת הוא אכן טקסט מורכב, עמוק וראוי, אך הכותב עצמו, מה לעשות, הוא אדם עלוב ונקלה למדי, עבד נרצע לתאוותיו ולאגו המפלצתי שלו, שלעולם אינו יודע שובע. הסופר הדגול עסוק כל חייו במה שיש לו או אין לו, לעומת מה שזכו בו אחרים, מיני כיבודים מטופשים בפנקסנות אינסופית – קנאת סופרים תרבה טיפשות.

"פרפר במחסן" הופך בשלב מסוים למותחן משובח וקצבי, קריאה מהנה ומספקת, ובעיקר – רומאן ישראלי ישר לפנתיאון; במיוחד כשלעלילה מצטרפת כחוקרת, בגרסה תל אביבית משודרגת, ליזי בדיחי האהובה, האחת והיחידה, תרומתה הגדולה והמבורכת של לפיד לז'אנר הבלש המקומי.

הכי מיינסטרים, הכי סטנדרטי, הכי בתוך הקופסה, הכי – איך לומר – יש עתיד.

גיבורנו הוא אולי סמרטוט רצפה טחוב, אך אשתו, דורית, היא גברת מרשימה וחזקה, שדבר לא יוכל לעצור אותה. וכשהיא מחליטה לנקום באלישע על כל בגידותיו, זו נקמה גאונית המוגשת צוננת, שכמותה עוד לא ברא השטן. כי אכן, שנאמר, גם זעם הגהינום עצמו לא ידמה לזה של אישה נבגדת.

"אנשים שנפגש איתם שנים בכל מיני קבלות פנים ופתיחות חגיגיות ידעו שהוא מישהו, לא ידעו בדיוק מי".

חופשת הכל כלול כלל ישראלית במלון עממי באילת, כשתיפתח.

אם ליזי בדיחי תחזור, נחזור גם אנחנו.

בעברית המדויקת והישירה שלה, בתחכום המרשים ובקריצה המרושעת – לפיד היא האמא הספרותית החמה שתמיד ביקשנו. והיא שולטת בנו ביד ברזל ממש עד למילה האחרונה.