קוראים לה ליבי, כמו בשיר, אבל זה לא שמה האמיתי. גיבורת ספר הביכורים המצמית של מעין איתן, היא זונה, שמתארת את מה שעובר עליה בשפה רזה ומדויקת, קשוחה ומתוחה, שהרגשות והמחשבות רוחשים מתחתיה, כמבקשים להתפוצץ בכל שנייה. היא רזה וגבוהה, לא יפה בעיני עצמה אך בעלת נוכחות ממגנטת. היא קוראת ספרים בערמות ויש לה סקרנות אינטלקטואלית אינסופית. לא ברור למה היא עובדת דווקא במקצוע הזה, ובעצם כן, זו הדרך היחידה שהיא מכירה לעשות כסף, הרבה כסף. ובעצם, זה לא משנה. היא יכלה להיות כל אחת, זה יכול לקרות לכל אחת, וזה המסר הכואב של הספר הזה, שלא נותן מנוח בתיאורים הפלסטיים החדים שבו.

תתפשטי/ דנה גולד לוין

קצרצר, אבל לא קל בכלל.

היא מכורה – לריגוש, לסכנה, לגוף, לסמים, לחתכים קטנים שהיא חורצת בעצמה, לכאב, ללהיות נחשקת, ללהיות מישהי אחרת, לסרסור שהיא קצת מאוהבת בו, ואולי לכל ההוויה הזאת, שקצת מרחפת ליד המציאות. אבל זו המציאות שלה, המטורפת, שלא תיאמן, ובמרכזה טמון נתק רגשי עמוק, שביסודו ככל הנראה טראומה עמוקה מהילדות, שבכלל אי אפשר לדבר עליה. משהו מחריד שקרה מעבר לדלת סגורה והותיר בנפשה כתם בל יימחה.

אבל מה באמת קרה ומה לא? קשה לדעת, כי היא תמיד משקרת – למשפחה, לבן הזוג, לסרסור, ללקוחות, לחברות, ובעיקר לעצמה. והשקר הגדול ביותר הוא שיש או שיכולה להיות הפרדה בין חיי הלילה לחיי היום, שאפשר לעבוד בעבודה הזו וגם לקיים זוגיות נורמלית, אולי אפילו משפחה. אי אפשר, כי הנפש מורעלת, כי החיים נגועים, כי משהו בבסיסם לא ניתן לריפוי. כי זה הביטוי המוחשי והעמוק ביותר של להיות מת מבפנים.

קשה לנשום כשקוראים את הספר הזה – וגם קצת אחרי הקריאה.

היא היתה רק ילדה, שרק רצתה שיאהבו אותה ויחבקו אותה, יעטפו אותה ויגנו עליה. זה לא קרה. את הפצע לא ניתן היה לרפא. מזמן לא קראתם ספר שאת הגיבורה שלו כל כך רציתם לחבק.

"דפקתי את הראש חזק בקיר, לא, את כל הגוף שלי הטחתי שם, והקיר פנה אליי ואמר: מה את עושה עכשיו?"

במקום שבו אפשר לבכות בלי שאף אחד יראה.

חובה. מעין איתן היא תגלית אדירה והבטחה ענקית, שעוד תקיים ובגדול.

ובתוך בליל השפה המדהימה, מרובת הסתירות שלה, פתאום אנחנו שואלים את עצמנו: אולי אנחנו פשוט לא מבינים כלום, אולי יש דברים שאי אפשר להבין? וככה זה נגמר, בסימן שאלה אחד גדול, מהדהד, חזק יותר מכל תשובה.