אדולף היטלר המקורי מתעורר לפתע מתרדמת ממושכת בברלין של היום, והוא עדיין בן 56, מחזיק בדעותיו הישנות, ונדהם לגלות שהעניינים השתנו לטובה, הטלוויזיה שטוחה וחסרת כפתורים, כל המידע בעולם נמצא במקום בשם "אינטרנטס", והגרמנים עדיין שמחים לשמוע את נאומיו ועמדותיו – רק שהם מפרשים את זה כפארודיה. בעודו נואם בשצף ומתגורר בדוכן עיתונים, הוא הופך לכוכב טלוויזיה ויו-טיוב, ומשם סולל את דרכו להקמתה מחדש של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית. האם ההיסטוריה תחזור? וכמה מצחיק זה כבר יכול להיות?

אם מתעקשים, קורט וונגוט פוגש בג'וזף הלר – אבל מדובר באילנות גבוהים מדי. הכותב והעיתונאי הגרמני טימור ורמש יצר כאן סאטירה עכשווית שבמרכזה אי-ההבנה המוחלטת בין העולם החדש לישן, בין עולם של שאיפה לשלום לעולם של מלחמות עולם. המסקנה: הכל השתנה לחלוטין מלבד האנשים. הם נשארו אותו דבר. כך שהיטלר יכול לחזור, ואפילו, לעיתים, מוזמן.

קל וקריא מאוד, משעשע ומחריד לעיתים, ועושה את הבלתי ייעשה או אפשרי: חודר למוחו של היטלר, ומגלה שם, לצד הגזענות הנוראה, האנטישמיות הבוטה, האלימות והפאשיזם, גם כמה רעיונות לא רעים לגבי אחריותה של המדינה לפרט, הצורך בסדר וערבות חדשים, תוכניות הבוקר בטלוויזיה כסמל לעליבות העם, וההכרח להתעלות מעל שטויות היומיום אם אתם רוצים, אי-פעם, להביס את רוסיה ולגמור אחת ולתמיד את הבולשביקים האלה.

כי היטלר בגרמניה של עכשיו הוא ניסוי מחשבתי מרתק, וטימור ורמש לוקח אותו אל הקצה, מתוך בקיאות עצומה בדמותו, אורח חשיבתו וסגנונו של היטלר, כולל אינטליגנציה רגשית די מפליגה. וכי אם מניחים לרגע בצד את הרתיעה הראשונית, "הוא חזר" מספק אינספור רגעים קומיים מצוינים: למשל היטלר בקפיטריה. וזה הולך ככה:

כי בסופו של דבר, אחרי שמיצה את כל הסיטואציות הקומיות האפשריות מהחייאתו של היטלר בזמן הנוכחי, יוצר ורמש רגע אחד דרמטי שבו נאלץ היטלר להתעמת ישירות עם מעשיו ומשמעותם. זה קורה כאשר עוזרתו האישית הצעירה והאהובה מטיחה בו את רצח כל משפחת סבתה על ידי הנאצים. היטלר נשתל במקומו, אבל ממהר להתאושש. "ההתפרצות הזאת הפתיעה אותי לחלוטין, אפילו בהתחשב במה שידעתי על עולמן הרגשי העדין של הנשים".

כי בסופו של דבר, מדובר בקומדיה שנכתבה על ידי עיתונאי גרמני, ואתם יודעים מה אומרים על חוש ההומור הגרמני. וזה נכון. לפרקים הספר מצחיק, ולפרקים נסיונות ההצחקה עוברים כמגושמים וצפויים. בכל מקרה, לקוראים בעלי סף רגישות גבוה להומור בנושא השואה אולי עדיף להימנע כליל – למרות שהשואה בקושי מוזכרת בספר, ומדובר יותר בצלילה לנבכי אישיותו של פסיכופט רוצח המונים מנומס להפליא, המגלה את נפלאות האינטרנטס.

הגברת בליני, מנהלת רשת הטלוויזיה שבה הופך היטלר לכוכב. באופן לא לגמרי מפתיע, הוא מתאהב בה; כי היא כל כך דומה לו. מסקנה: אם פעם הייתם צריכים להקים מפלגה ולכבוש חצי עולם כדי לבוא על סיפוקכם, כיום אתם יכולים פשוט לנהל רשת טלוויזיה מסחרית.

היטלר חושב לעצמו: "דבר אחד היה משמח באמת: גם לאחר שישים שנה לא נותר כמעט זכר ליהודי גרמניה... ללא ספק הקלה על העול יצירתה של מדינת ישראל. בצעד מועיל למדי היא מוקמה בין העמים הערבים, מה שהבטיח שכל הצדדים יהיו עסוקים זה בזה באופן תדיר למשך עשרות ומאות שנים".

בטיסה, במיטה, בחדר ההמתנה לרופא שיניים, ובכל סיטואציה אחרת שבה אפשר לשלוף את היטלר מהתיק ללא חשש.

לא בהכרח. "הוא חזר" ממצה עד תום את הניסוי הקטן הזה, לא נראה שוורמש הוא סופר מעורר עניין במיוחד אלמלא הגימיק. אם ממש נשתעמם, אולי נראה בהזדמנות את הסרט שנעשה על פי הספר. בעצם כנראה שלא.

מבדר וקריא, אבל רק למי שאינם סובלים מרגישויות בתחום.