זה עתה סיים לכתוב את החמישי מבין סיפורי הקובץ החדש שלו, אבל מה זה עוזר – העולם תמיד ירצה ממנו יותר, ככה לפחות הוא חושב. שאול סמל הוא סופר מוערך ומצליח שכולם מחכים כבר עשור לרומאן הגדול הבא שלו, שמבושש להגיע, פשוט כי כותבו מתעקש בינתיים להיות אחד המקסימים והכובשים שפגשנו בספרות העברית בשנים האחרונות - כלומר, יותר בעניין של הרס עצמי, פחות בעניין של יצירה.

פרפר במחסן/ שולמית לפיד

זה שהוא מענג ברמת הצרחות ממש, לא הופך אותו לפחות חשוב או רציני.

מרושע, סרקסטי, ציני, מחודד, מריר, מצחיק ומעל לכל – סקסי פחד; בגיל 52 שאול הוא הגבר שנשים רוצות וגברים רוצים להיות, בתנאי, כמובן שיש להם מספיק שכל. וזאת אולי הבעיה בעצם – העולם אינו חכם מספיק כדי להבין את גדולתו של שאול.

מעבר להיכרות הנפלאה והכה מתגמלת עם שאול עצמו, הספר מספק כרטיס כניסה מושלם לביצה הספרותית על כל גווניה וצרותיה, עולם דוחה ומחליא של פוליטיקה טהורה, יד רוחצת יד, כולם שוכבים עם כולם ותך כדי עסוקים בנעיצה נמרצת של סכינים בגב, כמו באיזה ריקוד עם תזזיתי שאף פעם לא נגמר. פעם היית זקוק לעורך טוב שיגיד לך מה לזרוק ומה להשאיר – היום אתה צריך רק סוכן חזק, שיזרוק עבורך את המילה הנכונה ויפתח דלתות. וסוכנים, מה הם כבר מבינים בספרים?

אז מתי מגיע הרגע המדויק שבו אתה הופך לפאתט, להאז-בין, שבו המרדף האינסופי הזה אחר כיבושים מיניים - למשל, אי היכולת להתנגד לקסמיה של דוקטורנטית איטלקייה משגעת – מתי זה הופך להיות סתם מטופש. התשובה בהחלט לא ברורה.

זה לגמרי מובן מאליו: שאול סמל הוא דמות עילאית ונדירה של פעם בעשור, במקרה הטוב.

"בשנתיים האחרונות כוח הכבידה פעל עליו, מכווץ אותו לאט־לאט, שואף להפוך אותו לכדור, על מנת שיהיה לו יותר קל בסופו של דבר לגלגל אותו פנימה אל הקבר".

כמה שיותר רחוק מהציוויליזציה, עדיפות לריטריט ויפאסנה אי שם במדבר.

חובה. רוזנבלום היא עכשיו סופרת שאסור להחמיץ.

שאול מהרהר בכך שהשפה האנושית אינה עשירה דיה כדי לתאר את מגוון הצורות והדרכים בהן בני האדם מתקשרים ביניהם, אבל העברית של רוזנבלום עצמה מפריכה באחת את התיאוריה הנוגה של גיבורה המובס. ב"זמן שאול" יש אינסוף דרכים לחבר ולהפריד בין בני אדם – וכל אחת מהן מבריקה ומקסימה ומדכדכת יותר מקודמתה.