בארי כהן הוא מנהל קרן גידור עשיר, שבעקבות תקרית עגומה עם אשתו העצבנית, בנו שאובחן כאוטיסט והמטפלת הפיליפינית – מחליט לעזוב הכל ולצאת למסע חוצה אמריקה באוטובוס, כמו פעם, בימי הקולג'. גיבורנו רוצה לשחזר נסיעה מיתולוגית מאז, אל אהובתו ליילה, מימים תמימים יותר, לפני שהיה לו הכל ובעצם כלום. בארי הוא אדם של אנשים, לשונו החלקלקה מאפשרת לו להחזיק את הקרן שלו בחיים למרות שהיא מדממת מזומנים כבר שמונה שנים ברציפות. אבל הוא מתחיל לאבד את זה, נמאס לו, הוא חייב לברוח ואט אט מתחיל להיראות קצת אנושי.

מוסיקת המקרה/ פול אוסטר

קל, אבל בכל זאת רציני ויותר עמוק ממה שהוא נראה.

באמריקה של טראמפ כולם רוצים לברוח, אבל בארי עשיר ואבוד מספיק כדי לעשות זאת. המפגש שלו עם ההמונים המדוכאים קומי וטראגי בעת ובעונה אחת, ומציג בפנינו גארי שטיינגרט פחות נשכני ופלקאטי מבספריו הקודמים, ויותר מיואש ומדויק.

כי לא משנה כמה שעוני יוקרה יש לך, כמה בקבוקי ויסקי נדירים ואילו יצירות אמנות נדירות על קירות הדירה בת 400 המטר במיקום הכי מדויק במנהטן – שום דבר לא מכין אותך לאבחון אחד צורב, שובר, של ילדך. המונח הזה, בצד ה"כבד" של הספקטרום, מערער את בארי ומעביר אותו על דעתו, מרסק את עולמו המושלם ומציב מולו תמונת מראה של חייו החומרניים, הריקים.

הטירוף והקפיטליזם המזוהים עם העידן הזה כמו מעלים את ההומור המרושע של שטיינגרט לגבהים של זעם ודיכאון – עד שזה כבר לא כזה מצחיק.

סימה, אשתו של גארי, ממוצא הודי, בהריון שני, עבדה קשה כדי להגיע לעושר ולמעמד האלה, והיא לא מוכנה שישחקו איתה משחקים. בתור התחלה, היא שורטת אותו מתחת לעין – ואז מעלה הילוך.

"ברגע שעולים על הכביש הפתוח, הארץ כולה רצה לקראתך להגיד שלום ולמלא לך עוד תה קר בכוס. אתה הופך לנווד, ואז אף אחד לא יכול להגיד לך שאין לך דמיון או נשמה".

באוטובוס גרייהאונד ישן, שנוסע לאט לאט לאורך כל כביש 66.

בהחלט. שטיינגרט הוא מהכותבים האלה שרק מתעדנים, מתפתחים ומשתכללים מספר לספר.

עידן טראמפ כמו נוצר במיוחד עבור גארי שטיינגרט, מכותבי הסאטירה החריפים באמריקה, וזה מורגש בספר. אמריקה שלו חסרת עתיד ותקווה – ולגמרי מוכנה לקדנציה השנייה.