עדי לויתן היה אחד הזוכים בתחרות הסיפור הקצר של "עברית" בשנה שעברה, בזכות סיפורו המקסים "גבר-גבר ואיש שטח". ועכשיו, בתזמון מושלם, עם פרסום הזוכים בתחרות השנה, יוצא לאור ספר הביכורים שלו, "תקווה 9". למה תקווה 9? כי גיבורתנו חוגגת כעת את האהבה התשיעית בחייה, שהיא מקווה שגם תהיה האחרונה, לכל החיים – חייל שפגשה במקרה בתחנת אוטובוס והיה מאוד נחמד אליה. כפי שכבר ניתן להבין, תקווה אינה העיפרון הכי מחודד בקלמר. יש לה מאהב נשוי ש"דואג לה", אבל זה לא לגמרי מפריע, רק קצת שובר את הלב.

בביתו במדבר/ מאיר שלו

במשקל בינוני מינוס: לא אהבתם סיפור? תעברו לסיפור הבא.

כאחד שעזב את העיר הגדולה לטובת חיים במצפה רמון, לויתן מתמחה בסצנות מדבריות נוגעות ללב. בסיפוריו מככבות שלל דמויות פולקלוריסטיות, ובמרכזן תקווה עצמה, שסיפורה עובר כחוט השני, בהמשכים, בין יתר סיפורי הקובץ היפה הזה.

הסיפור על תקווה הוא באמת כל מה שאפשר לומר על עיירה קטנה בלב המדבר: התקווה אולי אינה הצד החזק שבה, אבל יש בה חמלה אמיתית, כנה, שלא תמיד מוצאים בעיר גדולה. האנשים ב"תקווה 9", אפילו זרים גמורים, דואגים לתקווה כדי שלא יקרו לה דברים רעים מדי וכך היא מצליחה איכשהו לשייט דרך החיים בנוחות יחסית ובלי כאבים גדולים מדי, ליהנות מאור השמש, מהליכה פשוטה במדבר שבסופה סיגריה. זה כל מה שצריך.

דמויות הנשים פה מתמסרות בקלות רבה מדי, ולעתים זה יוצר תחושה מעט לא נעימה.

אביגיל, המורה היפה לתנ"ך, ששרה כמו חלום, חיה בשקט עם בעל משעמם, אבל יש לה תלמיד אחד שמרטיט איזה מיתר בנשמה.

"בזמן האחרון הייתי עייף ועצמתי את העין השלישית".

מסביב לבריכה במלון "בראשית".

אולי. נראה אותו כותב רומאן שלם עכשיו.

עדי לויתן עושה חשק לעזוב את העיר ולפרוץ אל המרחבים – אם לא לכל החיים, אז לפחות לשעה.