הזמן הוא סוף שנות ה-80 ונתן, מומחה לאנרגיה סולארית שנכשל בעסקיו, עוזב את ביתו ומשפחתו ונוסע לניו יורק כדי לנסות את מזלו מחדש. הוא מתרסק על ספה של חבר ותיק וחמוש במכתב המלצה של חבר אחר, האחרון שעוד נשאר לו בארץ – יוצא לדרך. ואז מסדרים לנתן ראיון עבודה עם איל הון נערץ כלשהו, ועד שזה יקרה הוא משוטט ברחובות העיר הגדולה, כאילו הולך לאיבוד בכוונה.

מובינג/ אסף גברון

כבדבד. השפה של שורק גבוהה מאוד, במובן הטוב, וצריך להתרגל אליה.

המבט של שורק מוצא פיוט בכל דבר – מפועלי העירייה הקמים מוקדם בבוקר למלאכתם, דרך המשוגע התורן שנושא נאום על סנאים שטניים ועד להמוני התיירים הגודשים את מדרגות מוזיאון המטרופוליטן, שנתן משתלב ביניהם בשמחה, מחשבותיו נודדות אנה ואנה כשהוא שואף לקרבו את המקום ואת הזמן. ואנחנו צפים בעקבותיו, מהופנטים.

הסיפור יחיד ומיוחד באמת. וזה מתחיל בשפה הבלעדית של שורק, עברית שתמיד מרחף מעליה איזה צל של ארכאיות עתיקה, מושלם לסיפור עקירה ונדודים, כאילו ניו יורק היא איזו עיירה שלום-עליכמית, שצריך להתחנף בה אל הפריץ.

תראו, זה באמת מדכא באופן יוצא דופן ממש.

בשעה שנתן מאבד את דרכו בניו יורק, אשתו רינה ובתו רותי נשארות בארץ, מנסות להתמודד עם מה שיש, מוציאות מהארון סרוויז משפחתי יקר, שאין כמעט מה להניח עליו. הן הגיבורות האמיתיות של הסיפור הזה, נשים אמיצות וגדולות מהחיים דווקא ביומיומיות שלהן.

"את החיבוק האחרון אף פעם לא זוכרים".

על מדרגות המטרופוליטן, על ספסל בודד בשדרה, בכל מקום שיתנו לכם.

לגמרי. שורק היא אחת הכותבות הנדירות ושמרשימות שהופיעו כאן בשנים האחרונות.

"נתן" כתוב בעברית חדשה, שיודעת לעשות כבוד למה שהיה כאן לפניה; עברית חדשה שעושה ספרות חדשה ומרהיבה, פורצת דרך, המוזרקת באור גדול הישר אל התודעה, שנפתחת לקראתה בהתפעמות. כמה טוב שיש לנו כאן כותבת כזו, וכמה חשוב.