לוורה יש מחברת קטנה שבה היא רושמת "דברים שכדאי לי ללמוד", כמו "פוטוריזם" או "רחוק מהעין, רחוק מהלב". בגיל עשר, היא עוד לא טינאייג'רית שמגלגלת עיניים על החיים הנוחים בבית קיץ עם ג'קוזי ולימודים בבית ספר למחוננים בפרבר עשיר. ורה, הנמנית על אחוזון 99 כבר מגיל 4, סובלת מחרדה חברתית, בניגוד לאחיה דילן הבלונדיני בן ה-8, מלך הכיתה המושלם. בכיתה ה' בבית ספרה, הכל מרגיש לה מטופש והיא מדברת רק עם משחק שחמט ה-AI שלה, קספי, על שם גארי קספרוב כמובן , ולא מצליחה להתחבר לילדות האחרות, מלבד היפנית שמכבדת אותה במעין אחוות אסיאתיות; כי גיבורת ספרו המשעשע באופן נוגע ללב של המאסטר גארי שטיינגרט היא ילדה ממוצא קוריאני, בת לאב יהודי-רוסי ואמא וואספית לבנה. מסובך? חכו, זה עוד יסתבך הרבה יותר.

האלטרואיסטים/ אנדרו רידקר

פשוט מדויק.

אביה של ורה, בן דמותו של שטיינגרט, אינטלקטואל שמאלני יהודי-רוסי, הוא עורך מגזין הנמצא במצב הכללי של התקשורת בכלל והפרינט בפרט, שמנסה רעיונות מאוד נואשים עד מפוקפקים בנסיון להציל את המגזין שלו. אמה הביולוגית, המכונה אמא-אמא, ממוצא קוריאני, היתה בת הזוג של אביה לפני שפגש את אמה המאמצת הוואספית, בת אצולה אמריקנית טהורה, שלה היא קוראת אמא-אן, והיא ואביה לא מפסיקים לריב. בתוך האירוניה הדקיקה הגאונית הרגילה שלו, שטיינגרט פורש ארץ של מעמדות והסללה, שבה לא תהיה מי שאתה רוצה להיות, אלא מי שיועדת להיות. באמריקה הדיסטופית, מתישהו בתחילת העשור הבא, עומד לעבור תיקון חוקה שיעניק כוח הצבעה פוליטי מיוחד לאותם וואספים שהיו שם לפני כולם, לבנים אמריקאים מלפני מלחמת העצמאות. זו אמריקה של טראמפ על סטרואידים, היא מעבר לפינה והיא ממש מפחידה; מדינה על סף שואה אקולוגית שבה בודקים לנשים את מצב המחזור בכניסה ויציאה ממדינות המתנגדות להפלות, ובאחרות מסתמנת תחילת חקיקה אנטי להט"בית. זו ארה"ב שכבר לא קוראת לעצמה דמוקרטיה אלא רפובליקה חוקתית. אבל בדיבייט של הכיתה, ורה נבחרה להיות דווקא בעד התיקון ואחד הטיעונים המרכזיים שלה הוא שבישראל אפליה גזעית דווקא עובדת יפה מאוד. איזה כיף לנו.

האדם היחיד שוורה מרגישה ממש נעים במחיצתו היא הדודה סיביל, שחקנית מוחצנת וחברה של אמא-אן מימי הקולג' בבראון, שמסרבת להתבגר ומבינה מה קורה במוחה הקודח של הילדה המופלאה הזו. סיביל היא היחידה שאומרת לוורה את כל האמת וגם מחבקת אותה כמו שצריך. מלבד הרגעים הבודדים האלה, חייה של ורה הם מצג של סטרס מתמשך וכישלון טוטלי בכל ניסיון ליצור קשר אנושי. היא תמיד תגיד את הדבר הלא נכון לאדם הלא נכון בזמן הלא נכון, מזיעה ממאמץ להשתלב, נואשת להתקבל, והחיות החברתיות שסביבה מריחות חולשה מקילומטרים ועוקצות אותה ברשעות על גבול הבריונות. וכאילו כל זה לא מספיק קשה וכואב, מציתות לשיחת מבוגרים שלא יועדה לאוזניה, ורה מחליטה שהיא חייבת לגלות מה עלה בגורלה של את אמא-אמא, משימה כואבת עד שברון לב. בדרך לשני היעדים, הניצחון בדיבייט והצלת אמא-אמא, ורה חייבת ללמוד לרסן את התלהבותה, כי תמיד יש לה משהו להגיד, זה לא תמיד במקום, והיא פשוט מוכרחה לסתום ולעצור את הדחף להפציץ ידע כל הזמן, כי הילדות הרעות כבר קוראות לה ילדת טריוויה, וזו לא מחמאה.

זה די סנטימנטלי וגם כל המילים מהמחברת של ורה מופיעות בגרשיים, מה שדי מציק.

חכו להופעתם של הוריה של אמא-אמא. את הסבא והסבתא של ורה לא בטוח שכדאי לה להכיר.

"ממעט הביקורים שלה בבתים של אחרים היא הבינה שלילדים אמורים להיות יותר פוסטרים על הקירות כדי להפגין את עולמם הפנימי, אבל היא העדיפה להשאיר את עולמה הפנימי בתוכה."

קונטיקט היפה והקסומה, שתשרוד כל דיסטופיה.

כן. מדהים לגלות איך שטיינגרט הוותיק רק מוסיף להתעצם ולהתעדן בעת ובעונה אחת.

הבדידות של ורה שוברת את הלב, הפער בין מה שקורה באמת לאיך שהיא תופסת את המציאות מרסק אותנו לחתיכות, מוח הקוף שלה לא מפסיק להתרוצץ סביב עצמו בלופים של הרהורי אימה; ואם בספריו הקודמים שטיינגרט תמיד העדיף את האירוניה על פני הרגשנות, כאן הוא לפעמים מרשה לנו להתעצב באמת על העולם הזה, שהבינה המלאכותית שבו הביסה כל שריד של אנושיות.