'כשסבא-רבא נעלם מהדיוקן שלו' היא נובלה המורכבת מ-27 סיפורים קצרצרים, מאת יואל הופמן האחד והיחיד, הרב-מג הסודי של הספרות העברית, הסופר של הסופרים, שכתב אותם כבר בגיל 25. 10 הסיפורים הראשונים התפרסמו בעבר, אך כעת הנובלה מובאת לראשונה בשלמותה, או בקיצור - אירוע. זה מתחיל כאוטוביוגרפיה, כשהופמן מספר על אביו המיזנתרופ, מעין רואה חשבון עתיק שמעדיף צבעים וריחות על בני אדם. במקום כלב, בנו מקבל ספר על כלבים. ואימו? היא היתה קמצנית איומה שהכריחה אותו להחזיר את נייר עטיפת הסנדביץ' מבית הספר ואז תולה אותו לייבוש. ויש גם דודה ששורפת טוסטים ודוד שבורח עם ספר לשירותים כשמישהו מגיע לבקר – אותו, תיראו מופתעים, הוא דווקא מחבב - וגם סבא שמתחזה לחירש כדי שלא יציקו לו ועוד קרוב-רחוק מסתורי שלא ברור מיהו באמת. כבר בסיפורים המוקדמים האלה הופמן מציג את הצדדים המכוערים אך משעשעים של האנושות. למאסטר היתה עין חדה, בוחנת, רואת כל - בעיקר כיעור.

כה מעט, כלום כמעט/ רוגל אלפר

מוזר מכדי לקבוע.

הוא לא מחבב את הנביא ירמיהו כי כך נקרא הילד שהרביץ לו בגן, ובעיקר סובל מחינוך סוציאליסטי מקרטע שזור שירים על עבודה ומלאכה. כבר אז הופמן מסרב להיות בורג קטן במערכת, הכוללת מורה קריפי לכימיה, שרק כתם ביצה על מכנסיו מאפשר להפסיק לפחד ממנו, מורה לספרות שאהב את בודלר ונדרס למוות, מנהל בית ספר שהשמש זרחה והפרחים פרחו כשכלב השתין על רגלו וגם אהבה ראשונה שהוחמצה בשל ענייני דקדוק. סיפורי הבגרות משונים לא פחות. הופמן היה תלמיד גרוע למדי שעובר בקושי את חוק לימודיו ובאופן סמלי שובר את רגליו לאחר טקס הסיום. מכאן נפתח סיוט אבסורד קפקאי בהגזמה שמתחיל בבית משוגעים, שדייריו האקסצנטריים נדמים ליותר שפויים מרובנו, או לפחות מצוידים בהיגיון פנימי מובנה וברור. יש המון היגיון בשיגעון של הופמן, שבונה עולם מראה שבמרכזו הסופר, מעין כובען מטורף המריץ אותנו במורד מחילת ארנב אל יקום מקביל, שהחוקים בו שונים, אבל באופן מסקרן, כזה שדווקא עובד; מחוזות של פיוט ועומק בתוך הקיום חסר התכלית.

אבל אז הוא מוצא מבית המשוגעים ומגויס לצבא והאבסורד וחוסר התכלית רק מתעצמים. החייל האמיץ שוויק כמו נולד מחדש ואיתו מסקנה מדכדכת: מי שלא יכול לשכב עם אישה כמו שצריך, שילך ללמוד פילוסופיה, וכך היה. אבל איך אפשר לשקוע בהגות כשהכל סביבך כה מסריח, מילולית ממש? על כן הוא מוצא מרגוע רק בבית בושת, שבו כולן מריחות פשוט נפלא. שם הוא מבין את העליבות שבאקזיסטנציאליזם, חוסר התכלית שבפילוסופיה והניתוק שלה מהעולם. אולי זה נכון, אבל דווקא בנונסנס של הופמן יש רובד מטאפיזי המרחף מעל הדברים ומעורר תהייה תמידית על היקום, החיים והקיום.

בגדול, זה בעיקר למעריצים.

אלאונורה, האהובה האחת והיחידה, אישה בזנות שלא מדברת וגם לא צריכה, דמות מוארת שכולה גאולה דרך הביבים.

"אם שעונו של אדם עוצר, עליו לעצור איתו. כל אדם ראוי לשעונו, וכל שעון ראוי לבעליו."

צפת. שם קבע הופמן את מקום מושבו, נזיר אמנותי מתבודד בעיר המקובלים.

הלוואי שיימצאו עוד כתבים גנוזים שלו. הלוואי.

באחרית דבר נפלאה מסביר יגאל שוורץ האגדי, עורכו של הופמן וחברו במשך 35 שנים, שהסיפורים האלה ניצלו כי מחברם כלל לא ידע שהם קיימים. את אלה שידע עליהם, העלה באש. הוא כתב אותם בגיל 25 למרות שתמיד טען שהתחיל לכתוב רק בגיל 50; האיש היה חידה מקופלת בתוך מסתורין, כך שעבור מעריציו יש כאן מכרה זהב טהור. איך הכל התחיל? הצטרפו למסע אל מקורות ההופמניזם עם המדריך הטוב בעולם, יגאל שוורץ, שמדייק כהרגלו - יואל הופמן לפני שהיה "יואל הופמן".