ניקו הסופר כבר בן 82. אחרי 3 נשים, עם 4 ילדים ו-6 נכדים הוא פורש ל-13 ימים בבית על דיונה מול הים. הגוף נחלש ואתו גם השכל, הקטרקט משבש את הראייה וניקו נתון במעין מחסום כתיבה, אולי האחרון. לכתוב על דייגים לא מתחשק לו; תמיד עדיף לכתוב על אישה. הזמן הוא אוקטובר, גם אצלו, עוד לא חורף, אבל כבר ימים שלא דיבר עם אף אחד. הוא קצת צולע והכאב בצד מפריע לו לישון, אבל כאבים לא נחשבים, רק שמחת חיים נחשבת, כך אומרת לו האישה המבוגרת היפה שעל החוף, אוולינה, שיש לה חנות בגדים בעיירה הסמוכה. גם בגיל השלישי, הכתיבה של דומניקו סטרנונה האיטלקי מלאת חיים וזהו הזקן בים, שכמובן מתכתב עם הקלאסיקה הנצחית של המינגוויי.

העגורים עפים דרומה/ ליסה רידצן

קל יחסית לנושא.

צעירה יפה בשם לו, שעובדת אצל אוולינה בחנות, חותרת מולו בקאנו ולרגע הוא מדמיין שהיא אמו בצעירותה. בהמשך מופיע מאוריציו, האיש עם גלאי המתכות, מורה בדימוס שאיתו מנהל ניקו דיונים פילוסופיים יפהפיים על משמעות החיים, או ליתר דחוק חוסר משמעותם. אצל המוכר בחנות הספורט המקומית, סילבסטרו, בעלה של אוולינה, ניקו רוכש קיאק מתנפח. האם הוא מנהל רומן עם אירמטראוד אדומת השיער, אחת מלקוחותיה העשירות של אשתו?

סטרנונה יוצר עלילה בעלת נופך טלנובלי משועשע. דרך הדמויות הצבעוניות ניקו סוף סוף מצליח לעשות את מה שלא עלה בידו מעולם, לכתוב על אמו שהלכה לעולמה בטרם עת, תופרת וסוג של דיווה, שממנה רכש בקיאות מפתיעה ברזי עולם האופנה ועולם דימויים מסויט המאוכלס בקדושים מעונים נוצרים. כעת דמותה של האם, רוזה, מתגשמת במוחו הדמנטי למחצה של ניקו בתוך גופה הנאה של לו הצעירה, כשהילד שניקו היה מתגשם בבנה הקטן, ניני.

זה ממש לא אחד הגדולים שלו. אפילו לא קרוב.

דוקטור מרטנו כסופת השיער, הלקוחה הכי מרושעת של אוולינה, שאומרת: "מדהים עד כמה ניני דומה לאביו, רק שצריך לדעת מי האב".

"אני רק אומר שנחמד לדמיין דברים איומים שלא קורים לנו. ככה, הדברים שכן קורים לנו מפחידים פחות וקל לנו יותר להתנחם".

עיירה איטלקית שלווה מול הים? כן בבקשה!

ברור. נקווה שהוא עוד יספיק.

אנשים זה הכל, במיוחד כשאתה סופר, מה זה להיות סופר? חקיין של חקיינים, אחד שאף פעם לא מרוצה, רווי שנאה עצמית ולבטי יצירה. ניקו לא מבקש לכתוב אפוסים גדולים מהחיים אלא רק סיפורים קטנים, רגילים; להיות בינוני, לא גדול ולא קטן מדי. אלה חיים של איפוק וריסון, בכתיבה וביומיום: לא לאהוב מדי, לא להתמסר, לא לאבד את עצמך, כמו מורה זן עתיק שנכשל באהבה שוב ושוב, מתוסכל ומתסכל את נשותיו. לא ברור כמה זמן נשאר לו כאן, אבל עד אז, אומרת לו אחת מחברותיו החדשות, תמשיך לשחק את הזקן והים - ושהמינגווי יתהפך בקברו.