מתברר שאי אפשר להשיג מחט וחוט תפירה בבירגוין, העיר השנייה בגודלה בנורווגיה, ואם אתה מחפש בחנויות בגדים צוחקים עליך ומנסים למכור לך בגד חדש. אבל יטגייר, גיבור ויים המוזר של זוכה פרס הנובל יון פוסה, לא רוצה בגדים חדשים, הוא אוהב את אלה שיש לו ורק רוצה לתקן אותם. כשאחת המוכרות מביאה לו שארית חוט מביבה במחיר מופקע, מתחיל הסיפור שנקרא על שם כפר הדייגים הנידח שממנו בא יטגייר. פעם הוא היה מגיע לבירגוין יותר, מסתובב בברים ומקווה למצוא אישה לחלוק איתה את חייו, אבל זה לא קרה ועכשיו הוא איש מבוגר ובודד שחי עדיין בבית ילדותו בכפר ויש לו חבר אחד, אליאס, שאותו הוא פוגש פעם בשבוע. ויים הוא מניפסט בדידות עצום, כתוב בזרם תודעה אינסופי, יפה כשם שהוא עצוב עד כאב, אך לעתים קצת משעשע באופן מריר משהו. למשל, לסירה שלו יטגייר קרא אלינה, על שם אהבת נעוריו הסודית, שלמרבה הצער לא השיבה לו אהבה אז ואף הגדילה לעשות ולגלגה עם חבריה על שקרא לסירה שלו על שמה ובעצם, הסירה הזו היא הזוגיות ומערכת היחסים היחידה שהיתה לו ואלינה היא מעין אובססיה שתמיד ליוותה אותו.

באביב/ קרל אובה קנאוסגורד

פשוט מוזר.

בעקבות ההשפלה עם חוט התפירה והמחט בבירגוין הוא מנסה את מזלו בסונד, מקום יותר קטן והרבה יותר ידידותי, שגם בו מרמים אותו כמובן. יטגייר תלוש מהחיים לגמרי. התודעה שלו מפרקת את המציאות והחלום לפרודות גולמיות של הכרה ראשונית סוואנטית, חצי גאונית חצי אידיוטית לחלוטין; מהלך מחשבה חייזרי שמתקשה להתקרקע בעולם הרגיל, מחפש נקודות אחיזה לפני שיישמט מכאן סופית. ואז קורא הלא ייאמן שגורם לנו לחשוב: היזהר מהגשמת משאלותיך במיוחד כששמך הוא יטגייר - גייר שתמיד אומר כן.

בפרק השני המספר הוא שכנו של יטגייר, אליאס, כעבור שנים, בויים, כפר ישן וגווע שבו כבר אין ילדים אבל אולי יש רוחות רפאים, ודפיקה בדלת היא הפתעה מרעישה. אליאס הוא יצור מוזר ומנותק אפילו יותר משכנו, ולעתים גם מצחיק באופן מעורר רחמים. מה עובר בראשו של אדם שדופקים אצלו בדלת כשהוא ממש לא רגיל לכך? תמצית הבלבול הקיומי, הבדידות והעצב: המנהגים הקטנים והמשונים שכבר לא זוכרים איך ומדוע הם שם בכלל, למה בעצם אנו כאלה; אבל יש בהם, בכתיבה של פוסה, גם מגע מרפרף של נחמה. ויים הוא ספר על איך שהאנשים שאיתנו משנים אותנו ועד כמה האדם הוא חיה אחרת לגמרי לבד ובחברה, ובמיוחד בזוגיות. תשכחו את רוב מה שאתם יודעים על ספרות ועל מבנה מקובל או סביר של סיפור או עלילה. עזבו הכל, תפתחו את הראש ופשוט תתמסרו לקסם הזה, לריאליזם מאגי שעוד לא קראתם, הכי רחוק מהטרנד היפני הקלישאתי של בתי קפה שמחזירים בזמן.

זה ממש לא לכל אחד. קריאה מאתגרת ומוזרה למיטיבי קרוא למרחקים ארוכים.

אלינה הזאת היא חתיכת פאם פאטאל ויקינגית. אף אחד לא יכול עליה.

"אגב, חתיכת ביטוי, השקפת עולם, כי איזו מין השקפה זאת, האם יש לי בכלל השקפת עולם כלשהי, לא כל עוד אני לא יודע אפילו מה זה אז כנראה שאין לי שום השקפת עולם, כי איך יכולה להיות לי, באמת שאלה טובה, וזה גם לא משנה".

כל הפיורדים הקסומים האלה. אי אפשר להפסיק.

ככה זה עם זוכי נובל. לפעמים אין ברירה.

בחלקו השלישי והאחרון של הספר, מתברר סיפורה של אותה אלנה מסתורית ונחשקת, שנאמר, שרשה לה פאם. זה סיפור על אישה עוצמתית מול גברים רופסים ובו מתברר בין השאר שכשנערת החלומות מחליטה לקרוא לך פרנק, זה אומר שקוראים לך פרנק אפילו אם שמך האמיתי הוא בכלל אולב (מה שאולי יזכיר לזקני השבט בדיחה עתיקה מפרסומות הלוטו של ספי ריבלין המנוח). האם הסופר המכובד זוכה הנובל הוא איך לומר, קצת מופרע? בהחלט יש מצב. ויים מתאר את הדרך המשונה שבה אנו חולפים על פני החיים וזהו, הכל נגמר. וכל מה שנותר לומר הוא, הכל היה מוזר.