הם היו הכיתה הראשונה שדפנה לימדה כמחנכת, מחזור 94' בתיכון ראשוני המושבות בראשל"צ. בספר המחזור היא כתבה שהם הדור הראשון שיזכה לראות את פירות השלום. הו, התמימות. 28 תלמידים היו בכיתה ההיא וכעת כולם חשודים. במה בדיוק? התשובה בהטעויות החדש והמהנה להפליא של נעה ידלין. המורה דפנה נמצאת בשנת שבתון בבית גדול וריק, שבעלה רענן עזב אותו ובנותיה אילאיל והגר כבר לא גרות בו מזמן, מעלעלת במודעות האבל שבקצה העיתון כמקובל בגיל 60 ומשהו. אך באמצע כל הסתמיות הזו מודיעים לה שזכתה בתואר המורה של ישראל, ודפנה מרשה לעצמה רגע קטן של נחת ושביעות רצון עצמית. היא עצמה לא מאמינה עד כמה קצר הוא הרגע הזה, כי בבית הספר מחכה לה מכתב אנונימי: "כשתעמדי שם על הבמה, אל תשכחי גם את אלה שהרסת להם את החיים", ואז מופיעה גם תגובה ברשת: "דפנה הרסה לאנשים את החיים ודרכה עליהם, היא לא ראויה לפרס". עד לטקס, יש לה חודש וחצי לגלות מי כתב אותם.

ביישנות וכבוד/ דאג סולסטד

פשוט בול.

בעקבות מכתבי האיום דפנה בוחנת את עצמה ואת החלטותיה גם מחוץ לבית הספר, את מה שיש לה וגם את מה שאין: החברה הכי טובה, גבי, שפרשה מהוראה והחלה לצייר אחרי שזכתה בירושה שמנמנה; הבת הגדולה הגר, המוצלחת, זאבה בודדה שעושה דוקטורט בניו יורק במיתולוגיה אשורית; והבת הקטנה אילאיל, הבעייתית, שסיימה תואר בבצלאל, עובדת על רומן גרפי ומתפרנסת בעיתון, אם כי סוף סוף מצאה זוגיות נורמלית יחסית עם דקל, רופא עור ואב יחידני; האקס המשמים של דפנה הוא רענן, אופטומטריסט שפתאום היחליט שמגיע לו עוד סיבוב על החיים; ויש גם דייט נחשק, במבי, מעין תואם יאיר גולן שהיא מלווה לטקס זיכרון ל-7 באוקטובר. כמה סיפורים ידלין מספרת, וכל אחד מהם עגול, שלם, עולם ומלואו, כשחוטים דקיקים מחברים ביניהם בעדינות מחושבת.

עלילת הטעויות היא מסע בין תלמידים לשעבר, היום מבוגרים בני 50 חבולים ודהויים מצרות החיים. מי מהם מאיים על דפנה? השאלה מתגלגלת לאובססיה שמשתלטת לגמרי על סדר היום שלה והופכת בעצם להיות כל עולמה; היא לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר, חקירה בלשית כתובה היטב ומסקרנת, כשבשום אופן לא ניתן לנחש מיהו הנבל ממש עד לפרק האחרון (גם, יש להודות, כי הפתרון קצת מוזר). החקירה נעה מהחשודים המיידיים, אלה שדפנה חושבת שפגעה בהם איכשהו, בטעות כמובן, ועד לבלתי סבירים בעליל, העילויים, וידלין נעה בעדינות בין הפרטי - ההתבגרות, הפשרות של החיים, החלומות המתפוגגים, התחושה שכל מה שעשינו אי פעם היה שגוי, שכל חיינו הם רצף קטסטרופלי של מבוכה אחר מבוכה, שום דבר לא נכון, לא אמיתי, לא יושב טוב, הכל רע, הכל סתם, דיכאון אחד גדול ומתמשך; לבין הלאומי - כישלון מערכת החינוך, הפשיזם המחלחל לכל פינה (בית הספר נקרא כעת על שם רחבעם זאבי), הכוחנות, החומרנות; ועד לכלל אנושי, דלדולה של הרוח, הכניעה והסגידה לטכנולוגיה. מבנה סיפורי מושלם מהדיאלוג הכי קטן, דרך העקצוץ המגרד ועד לתמונת הסיפור הגדולה.

בינינו, לא היה קורה כלום אם דפנה היתה מדלגת על תלמיד או שניים. בשלב מסוים המסע שלה מתחיל להיות קצת מפרך.

רק תבחרו: הנערה שכתבה לעיתון בית הספר סיפור שבמרכזו רומן עם מורה. מי היא היתה בעצם, לאולי לא מי שדפנה חושבת; מיכל, עורכת עיתון בית הספר, הילדה שפעם בלעה ספרי שירה היא היום מנהלתקרן הון סיכון; אייל, עורך העיתון, הוא היום פרופסור לפסיכולוגיה חישוהבית באוניברסיטת שיקגו, הומו ושמן, שהשלים עם זהותו בזכות דפנה, האונם; ליאור המופרע הכיתתי, שממש במפתיע הפך למורה ירושלמי ואב לארבע בנות; העילוי של הכיתה, יקיר, שהיה לברון הייטק וגם פציפיסט סרבן גיוס שבהמשך תורם לפלסטינאים ולא רק לישראל; שרון, שדפנה כתבה עליו משהו מאוד מעליב במחברת הפרטית שלה והפך לכננוי גנאי שליווה אותו לנצח; נועה העגלגלה שהפכה לגורו דיאטות ודפנה פחות התחברה וטינפה על השיטה שלה בפייסבוק ובסוף הרשת של נטע נסגרה; ומנגד רונית האנורקטית, שדפנה סיפרה להוריה על הפרעת האכיה של בתם, והיום היא מוכרת בחנות ספרים שכתבה רומן אמצע חיים גנרי (עקיצה קטנה לעבר הביצה הספרותית הדלוחה מודל 2026).

"כל בני השבע־עשרה הם קצת מטומטמים, לא? כל בני השבע־עשרה וגם כל בני העשרים ושבע וגם כל בני השישים ושבע, זה תני לי להבטיח לך, ממרומי גילי, כל האנשים מטומטמים קצת. אחרת מה מעניין? לא?"

ראשל"צ ק.ק תובב"א. נראה שבמוקדם או במאוחר כולם מגיעים לשם.

כן. ידלין היא ללא ספק אחת מענקיות התקופה.

בין לבין יש כאן גם מבט עמוק וחשוב של סופרת קאנונית אל מקצוע ההוראה ההולך וגווע בממלכתו המתפוררת של השר המקושקש קיש; מה זה להיות מורה ומחנכת בישראל ובכלל, המשמעות של הקניית ידע לילדי הדור האחרון שעדיין היה אכפת לו. בפשטות, המקצוע קובע גורלות, אם עושים את זה נכון, כמו דפנה. ובכלל, העדינות והדיוק שבהם ידלין מתארת דחפים, מניעים, הרהורים, מחשבות נסתרות; הדרך שבה היא מפענחת את כל מה שאנושי ויוימיומי, איך אנחנו פועלים, למה אנחנו כמו שאנחנו, המורכבות הבלתי נסבלת, בלתי נסלחת, של יחסי מורים ותלמידים, הורים וילדים, נשים וגברים, בני אדם ואנשים, המחשבות הכי כמוסות שצצות ברגעים הכי פרטיים ואפלים, אלו שאנו קצת מתביישים בהן אבל הן שם, תמיד. לפעמים זה מרגיש כאילו האמת לא יכולה להסתתר מפני העין החודרנית, הפולשנית, מפלחת הקרביים של נעה ידלין. שוב מדהים לגלות איך היא מצליחה להיות גם אחת הסופרות החכמות ועתירות התובנה שיש כאן, ממש אחת שזוכרים משפטים שלמים שלה בעל-פה, ועם זאת גם כותבת מהנה ביותר באיזו קלילות זורמת של דיאלוגים מושלמים עם רגישות נדירה לעברית מדוברת בפרט ולנפש האדם בכלל.