בימי הצנע של קום המדינה, ילדה קטנה מתמודדת עם ההתעללות המינית המזוויעה שמבצע בה אביה בעזרת ספק חברה דמיונית ספק חפץ מעבר, בובה בלויה. שעליה היא משליכה את האימה. בגיל 8 היא עדיין מוצצת אצבע, מעוכבת התפתחות, גרה עם משפחתה, אבא פוליטיקאי בכיר ואמא קוקטית, התגלמות האריסטוקרטיה האשכנזית, בבית באוהאוס מושלם המשקיף לחוף הים של תל אביב, פנינה אדריכלית שבתוכה שוכן גיהינום שיצרה מפלצת בשר ודם, אבא. כך, בסיפור "בובה סמרטוטה", נפתח קובץ הסיפורים המזעזע עד עמקי הנשמה של עירית דנקנר-קאופמן, חיים שאין בהם בושה וכלימה.

חוט מאריך/ מירב אורן

מאתגר רגשית ונפשית.

אמה של הילדה עם בובת הסמרטוטים יודעת מה קורה אצלה בבית כשהיא יוצאת לקפה עם חברות, ומעלימה עין, אז הילדה מוצאת מפלט רק אצל השכנה הפדיקוריסטית המזרחית, שהוריה של הגיבורה מתגזענים עליה ברשעות. כך דנקנר-קאופמן חושפת את מעמקי הטראומה בעדינות מאופקת, וחורכת את הלב בסיפורי ילדות אפלים וכאובים. זה ממשיך עם ילדה מנתניה בסוף שנות ה-50, שאמה בחרה להתאבד בטביעה, המוות הכי פחות שווה, דווקא ביום הזיכרון. וכשאביה מוצא נשים חדשות היא מועברת למוסד, שם היא מספרת איך האם הגיבורה שלה נפלה בקרבות מלחמת השחרור. בשעות הפנאי בפנימייה הילדה משוחחת עם רוחה של האם, השוכנת בתוך גזע עץ עתיק המכונה העץ המשוגע, וכדי להפיג את הבדידות היא מנסה לארגן מיצג מוזלמנים של כל הילדים ניצולי השואה במוסד, המכונים סבונים, עם פיג'מות מפוספסות. האמת הנוראה מבצבצת מעבר לתמימות הילדית ומחלחלת אלינו אט אט בעצב בלתי נתפס שלופת את הקורא בקרביים ממש. אבל לא הכל רק טראומה וסבל, כשאל תוך היומיום המסויט מתגנבת פה ושם איזו משובה ילדותית עקשנית וממזרית. הגיבורה הקטנה היא אחת שיודעת להסתדר עם מה שהחיים נתנו לה, וזה לא הרבה.

חלקו השני של הספר מדלג בלא חמדה אל עולם המבוגרים העגום אף יותר מזה של צאצאיהם. הפתיחה שייכת לרומניה הסובלת ממיגרנות ונשואה ליקה-פוץ, שצריכה להתמודד עם דודתו בת ה-85, המתנשאת על האוסט-יודן, יהודי המזרח. זה בסדר, הדודה מטנפת גם על החדרנית הרוסיה המסכנה בבית המלון ועל השוורצעס, לא עלינו, שמבקשים אזרחות גרמנית כשהיא באה לחתום על זכאות לשילומים בשגרירות. אותה ילדה חצי יתומה מנתניה, זו שאמה התאבדה בטביעה, חוזרת אלינו שוב כגרושה קצת אחרי אמצע החיים הממתינה למאהב הנשוי שלה באיזה צמוד קרקע במגדיאל, כשמוחה המבריק והעייף מלא תובנות קיומיות עגומות. זו דמות עצובה שמעוררת הזדהות אוטומטית כשהיא מתארת בדיוק משעשע את טכניקת הכיבוש של אלמן טרי: הכי חשוב שתהיה לך חברה שהיא אחות במחלקה האונקולוגית, שיודעת מי יתאלמן בקרוב, או פקידה בבנק, שיודעת כמה הוא שווה בדיוק. אבל לה יש טכניקה אחרת, מיוחדת, שמזכירה קצת את הילדה הפקחית והערמומית שהיתה פעם, בתחילת הספר.

דווקא הסיפור האחרון הוא החלש בקובץ, תצוגת קולוניאליזם דה לה שמאטע ישראלית טיפוסית, עם מגעיל שרואה רק את עליונותו הלבנה.

אבל בסיפור הזה תמצאו גם מדריך טיולים אתיופי שמבקש תוספת תשלום כדי להראות לקבוצה המאורגנת את ארון הברית האמיתי, שממש ממנו, מהגזע העתיק עצמו, נוצרה הרגל מעץ שעליה הוא מדדה ברוב חן.

"חיים חיים חד־פעמיים ומדדים על פני קרום כדור הארץ הפריך כל כך, המחשב להיסדק תחת כובד משקלנו, אז באמת עדיף להיות ללא מכרים וללא מיודעים."

עדיף דירת באוהאוס המשקיפה אל הים בתל אביב, על דירת שיכון עולים בנתניה.

כן. יש כאן כותבת מעולה ומיוחדת ממש.

הגבר שעם גיבורתנו ל-40 דקות בדיוק הוא איזה איש עסקים מרובה קשרים במסדרונות השלטון של השמאל הישן. ועולה השאלה, למה היא צריכה את זה בכלל, מה נותן לה כל הגועל המיותר הזה. הצימאון לקשר, לא משנה כמה סתמי ואומלל, מבצבץ מתחת לכל שכבות הציניות העבות ונוגע בעצב קיומי חשוף. אבל רגע, למי בעצם שייך הבית הזה שבו מתקיים המפגש השבועי המשפיל? התשובה מזקקת את הרשע האנרכיסטי המעולה של דנקנר-קאופמן, חתרנית בלתי נלאית שכמותה. כי לפעמים, יש להודות, חיים שאין בהם בושה וכלימה, הם קצת יותר ממה שנוכל לבקש.