מאיה, 51, היא בלשנית ועורכת לשונית ותיקה, אבל מלווה רוחנית חדשה, בעקבות הסבה מקצועית שעליה החליטה באומץ של התכווננות מחודשת ומה שנראה כמשבר אמצע החיים, התחושה שכל ההחלטות עד לכאן ועכשיו היו שגויות לחלוטין. עכשיו היא מוכנה, עד כמה שניתן, למטופל - המלווה - הראשון שלה, דרור, 61, מהנדס מצליח, שלקה בסרטן ריאות סופני למרות שלא עישן ולו סיגריה אחת מימיו, כמה אכזרי. דורית, אשתו הבוגדנית אך אוהבת של דרור, ובתו הרופאה נטע, הכריחו אותו ללכת לטיפול על אף התנגדותו הנחרצת. מאיה מתרגשת, כמובן, וחומות הציניות הגבוהות שדרור מציב מולה לא עוזרות לה להשתחרר. לגעת במה שנמס, ספרה הרגיש והחכם של נגה גולדרינג, מלווה אותם לאורך שבע פגישות דרמטיות, עצובות, כועסות, כנות, ומאוד אנושיות, ממש עד לרגע שלפני האחרון.

הסיפור של כרמן/ אוריין צ'פלין

פחות כבד מהצפוי.

לא ברור כמה זמן נשאר לדרור ודינמיקת הטיפול מעט שונה מהמקובל בתרפיה רגילה; מכיוון שמאיה היא מה שנקרא בפי העם דולת מוות, המפגשים לא מתקיימים בקליניקה והיא זו שמבקרת ביתו של הפציינט. זו חדירה אינטימית ממש, כי כמו שהיא אומרת, סיפורי בתים הם סיפורי אנשים. דרור ומאיה בוחנים זה את זו, מנסים להרשים, לקרוא בין השורות, גם את הסאבטקסט ואת מה שלא נאמר. זה מתחיל בהתכווננות של מאיה לקראת הפגישה, לבישת הפוזה הטיפולית, המבט, החיוך, הבגדים והשיער המסודרים אך נינוחים; הכל מכויל ומדויק בהקפדה יתרה כי עבורה זו הפעם הראשונה.

לכן גם מאיה מודעת לעצמה באופן קיצוני עד למחוות הקטנות ביותר: מתי את אמפתית מדי, עד כדי הזדהות מוגזמת, ומתי את ביקורתית ושיפוטית; מאה אחוז נוכחות ללא הפסקה, והעיקר, המנטרה שלה, לב פתוח והקשבה. כך היא חושפת את הטריגרים שדרור מעורר אצלה: מחשבות על מות אביה, פרידה כואבת מחברה ותיקה ואהובה, בעיות בנישואים, הבחירות הבטוחות מדי והזהירות שלה בזוגיות ובקריירה, ואפילו ענייני הבריאות שלה לנוכח המוות הממשמש שלו. כשדרור מביט שוב על תמונות חייו כמו בסרט קולנוע, גם מאיה עושה זאת באופן כמעט לא רצוני ובתוך כך צפה מתוכה עוררות מינית מביכה מול דמותו המרשימה, מהולה ברגש נחיתות מול האקסית המושלמת, האובססיה הנצחית, דורית, שככל הנראה מעולם לא התמודדה עם בעיות משקל, דימוי גוף והפרעות אכילה כמו אלו המטרידות ללא הפסק את מאיה. הדינמיקה פשוט מרתקת: בין הפגישה השנייה לשלישית עם דרור, מאיה מתייעצת עם המנחה שלה, מלווה רוחנית ותיקה ומבוגרת, ופורקת מטענים של תסכול וחוסר בטחון. המנחה מציעה לה בחוכמה לחבק את הרגעים והתחושות האלה ולא לברוח מהם, להשתמש בהם בטיפול, וככה זה ממשיך; בין הפגישה החמישית לשישית מאיה מדברת עם דורית, האישה האהובה, שמספרת על פגישה עם אמו של דרור, נחמה, שלפתע חזרה להיות צלולה, ומסמנת דרך לתיקון. ואז, לפני הסוף, דרור עצמו מתכונן לפרידה האחרונה ברוח שיחותיו עם מאיה, שככל הנראה היא דולת מוות מוצלחת הרבה יותר ממה שהיא חושבת.

חלק מקטעי הזכרונות בספר מתוקים ברמת ספרות נוער, וההסבר על הליך הליווי הרוחני דידקטי ומלאכותי.

נטע, בתו של דרור. אנחנו רוצים להתחתן איתה כאן ועכשיו. לא צריך הסברים, פשוט תקראו.

"האמיני לי שלמדתי בחיי לא להתווכח עם המציאות כי ממילא אנחנו תמיד נפסיד לה, אז עדיף לקבל אותה וזהו. בלי שאלות".

אולי איזה צימר בקיבוץ מרוחק, שבו אפשר לשקוע במדיטציית הרהורים סופניים.

כן. גולדרינג היא כותבת איכותית ומעניינת.

גולדרינג מרגישה את המוזיקה של הטיפול, הדואט הקאמרי של הדיאלוג. דרור כאילו קורא את מחשבותיה של מאיה ועונה לשאלותיה עוד בטרם נשאלו. זה משחק של גירוי ותגובה, יצירה ששניים שותפים להלחנתה ולביצועה. אמנם הסוף ידוע מראש, אבל הדרך אליו היא מסע יפה שכולו גילוי וחיבור מיוחד, שבו הרפואי נוגע ברוחני ובעצם, מדהים לגלות, הם אותו הדבר.