מדלן, שוטרת לונדונית קשוחה, נמצאת בתקופת שבתון, וגספר, מחזאי ניו יורקי שתוי ומיזנתרופ, מגיע לפריז בכל חג מולד כדי להתבודד בדירה שכורה ולכתוב. עקב טעות רישום מוזרה, שניהם שוכרים את אותה הדירה, סטודיו עוצר נשימה של אמן שהלך לעולמו רק לפני כשנה. אחרי פרק הזמן ההכרחי המוקדש לעוינות הדדית, מדלן וגספר מבינים שאין ברירה ועליהם לחיות זה לצד זו, וכשמערכת היחסים מתהדקת הם מתגייסים יחד לפתרון חידת מותו של אותו אמן ביש מזל.

האישה עם הפנקס האדום/ אנטואן לורן

קליל באופן הכי מגניב שיש.

מוסו לוקח אותנו לעיר האורות בתנופה מרשימה. התיאורים שלו משחקים עם גבולות הקיטש, אך לעולם לא יחצו אותם, כי מילות המפתח אצלו הן טוב טעם ואיזון בין אקשן מסחרר לסיפור אהבה כובש. ההתמודדות עם השדים הפנימיים של הגיבורים משיקה למקצב עלילת המתח החיצונית, כשהכל מוביל במלאכת מחשבת לרגע שיא מהודק ומדויק.

הסיפור צולל אט אט אל תוך אימה עמוקה ופורש בפני הגיבורים מעין גן שבילים מתפצלים - אפשרות אחת תוביל אותם אל חיים מסוימים, ובחירה אחרת תיקח אותם לחיים אחרים לגמרי. נותר רק לבחור, וזה מה שהספר היפה הזה בא לומר לנו: לא משנה עד כמה הבור שבו אתם נמצאים עמוק – מחזאי אלכוהוליסט, שוטרת אובדנית – הבחירה תמיד נמצאת בידכם.

כי אם אתם קוראים רציניים, אולי באמת עדיף שתקראו ספרים (יותר) רציניים.

מדלן הגיעה לפאריז בעקבות ניסיון התאבדות, אחרי שפגשה במקרה את הגבר הנשוי איתו ניהלה רומאן, שחזר לאשתו. בעיצוב הדמות שלה מוסו מצליח לשלב רכות וקשיחות ברוב תחכום ועידון. מדלן תשבור לכם את הלב ואתם תאהבו את זה מאוד.

"מהופנטת את מתבוננת בדמך הנמהל במים ומצייר ערבסקות שאין מילים לתאר את יופיין. כשאת חשה שאת מתרחקת, את אומרת לעצמך שלפחות הכאב ייפסק, ובאותו רגע אין דבר שישווה לכך".

איפה נראה לכם? בית קפה מקסים ואנין, רצוי בגדה השמאלית.

בטח. אין דבר כזה, יותר מדי גיום מוסו. אפשר גם פעמיים בשנה.

גיום מוסו הוא העונג האסור מס' 1 של חובבי הקריאה באשר הם: מספק שעות של הנאה נטולת מאמץ ומייצר גוד טיים איכותי בלי להעליב את האינטליגנציה של הקורא, כשהוא משלב באגביות מתח עם רומנטיקה ומסתורין עם תשוקה.