כתבת אופנה במגזין נשים לא מתמנה לעורכת המגזין, עוברת כמה השפלות מינוריות, מתפטרת. הסוף. באמצע: להג אינסופי ומתיש שכבר שמעתם על בגדים, משקל, חברות, ילדים ומשקל. ובגדים. וחברות.

"השטן לובשת פראדה" בלי העלילה, השנינות, הזוהר והדמויות הטובות.

קל יותר מאוויר. למעשה רק באמצע הספר – שאליו הגעתם תוך שתי שניות – אתם שמים לב שבעצם כלום לא קורה ושהמעט שקורה לא מעניין בכלל – ואז אתם ממשיכים, תוך עוד שתי שניות, לסוף.

כי קל כל כך לקרוא את זה. כי פה ושם יש הברקות קטנות, כמו בת-עשרה שנשמעת "כמו טינקרבל לפני מחזור". כי הפרק הראשון פחות גרוע מכל השאר (שימו לב: הוא נגמר כעבור 14 עמודים).

כי תוכלו להגיד שקראתם ספר. וזה לא יהיה שקר, לפחות ברמה הטכנית.

כי הדמויות מקרטון. כי אין כתיבה, רק קיצורי דרך ("טלי רביץ נבות, האויבת המושבעת שלי"). כי העלילה רזה כפריכית. כי הכל מלא בקלישאות, רשימות, תובנות בשקל, עוד קלישאות. למעשה הדבר הכי טוב בספר הוא שמו, וגם זה, מתברר, גנוב מנורה אפרון.

אין כאן דמויות. יש סימונים. הגיבורה, ליבי גרנות-משהו, היא, כמובן, המשעממת והסתמית מכולן. קחו אותה מכאן. אנא.

"מנסיוני, כשאנשים לא מבינים מה את לובשת, יש להם נטייה אוטומטית לחשוב שאת כנראה מבינה יותר מהם".

בחדר ההמתנה לגינקולוג.

אין צורך בספר שני של הכותבת, אפשר להפיץ את הנוכחי שוב – ממילא הקוראים שכחו אותו כליל שמונה שניות אחרי שסיימו.

רב-מכר ודאי. מיותר לגמרי.