ג'וליה, משחזרת גנים היסטוריים במקצועה, מפוטרת מעבודתה בשיקגו ומאבדת את אחותה האהובה רבקה, שבעצם גרמה לפיטוריה. ג'וליה נשארת עם אחיינה בן החמש סם, ובלית ברירה בוחרת בפרויקט חד פעמי – שחזור הגן ההיסטורי באחוזת הייבנוורת בת 400 השנים, סמוך לקיימברידג' באנגליה הכפרית. עבורה זו הזדמנות אחרונה לחיים חדשים, שיקום הגן הוא השיקום שלה עצמה. בעלת האחוזה, מרגרט, מהפיזיקאיות הראשונות באנגליה, רוצה שהגן ייראה כמו לפני שהמלחמה הגיעה אליו, ב-1940, כשהיתה ילדה. כך תכפר על הבטחה שהופרה לאחותה למחצה איירין, כמה מסתורי. אבל קשה לקרוא לזה גן, המקום חרב לגמרי, בוץ וטחב בכל פינה. "החייאת גן נטוש דורשת קסם", אומרת ג'וליה, "בדיוק כמו החזרת כל דבר חי מן המתים", ולמזלה יסייע לה במשימה השאפתנית אנדרו, בן הסנדקות של מרגרט, רופא מסוגר אך שרמנטי. הסיפור שלהם, המקביל לעלילותיה הסוערות של איירין מימי המלחמה, נכתבים ב"שפת הפרחים" הקסומה של שרה בליידס, סיפור סבוך, עסיסי ומהנה באופן יוצא דופן, המשלב רכילות עם רגש ודרמה של מספרת מיומנת ורבת תעלולים, שמשחררת מידע בטפטוף מדויק ומחזיקה אותנו מרותקים וסקרנים ללא הפוגה.

הספר הסודי של פלורה לי/ פאטי קלהאן הנרי

מאוד זורם ומאוד מהנה.

אין בנמצא כל תיעוד של הגן שג'וליה אמורה לשחזר. לשם כך צריך לחזור ל-1940 ולאיירין, בת ה-18, שיודעת, ממש כמו ג'וליה, שלכל צמח יש משמעות. לאחר שכל ילדי המפונים מלונדון עזבו את המקום, איירין מתפנה לדאוג לאחותה מרגרט בת ה-7 ולצייר בשקט את הפריחה בגנים, ציורים שבבוא היום ישמשו את ג'וליה בעבודת השחזור. אמה של איירין היתה שוזרת פרחים בבוסטון. לאחר מותה, אביה עקר לאנגליה כמדען המשתתף במאמץ המלחמתי לפיתוח מכ"ם חדשני, ונישא בשנית לאמה של מרגרט, ליידי מונטגומרי. בתחילת הסיפור איירין רוצה לעזוב לאחר שהתקבלה ללימודי אמנות גבוהים בניו יורק. אבל אז מגיע לשולחן ארוחת הערב ג'יימס, טייס ספיטפייר ממשפחה עשירה, חבר של בן דודה מייקל, וליבה של איירין מתהפך בקרבה, בדיוק כשהמלחמה הארורה מגיעה אפילו להייבנוורת השלווה, כשהיא מגשימה את האקסיומה העתיקה, איי לאב א מאן אין א יוניפורם. מלבד העניינים שבלב, איירין וג'יימס חולקים דעות מאוד מעניינות ופחות צפויות על מלחמה ושלום, המביאות לגילוי מטריד ומערער ממש, שקוראים מיומנים ינחשו קצת לפני שהוא מגיע.

שפת הפרחים הוא סיפור שלא ניתן לעמוד בפניו, שימוסס גם את לבבות הציניקנים הקשוחים ביותר. כמעט תכעסו על עצמכם כשתהיו מוצפי רגש מולו, אבל בסוף תוותרו ותיכנעו ליופיו של הרגע ולעוצמתו הבלתי ניתנת לעצירה של הקיטש ההיסטורי המושלם, שמתמכרים לו לגמרי בתיאורי הגנים הקסומים, ובמיוחד גן אור הירח החביב על איירין ומזכיר לה את אמה המנוחה; מקום של שלווה וטוהר, מדיטציה בעידן שלפני הרוחניות. זה כמובן המקום שבו ג'וליה מתחילה בעבודת השחזור המפרכת שלה, שנראית כמשימה כמעט בלתי אפשרית.

חובבי הרומן ההיסטורי ייהנו יותר.

הלן, אחותו של אנדרו, שעוזרת לג'וליה בשחזור הגן - דמות תומכת ומאזנת, כזו שחייבת להופיע בכל סיפור טוב.

"אני מאמינה שטוב ורע קיימים בתוך כולנו. לעיתים נדירות כוונותינו טהורות באמת, אבל גם אם הן כאלה, התוצאות לעולם אינן כאלה. יש מחיר לכל החלטה, לכל בחירה. גם אם המלחמה הזאת מוצדקת, יהיו חיים שיאבדו ומשפחות שייקרעו לגזרים בכל הצדדים. איך מישהו יכול לחשוב שזה דבר טוב? מה הטעם במלחמה הזאת אם אנחנו מוותרים על כל מה שאנחנו כביכול נלחמים כדי להגן עליו?"

ממש לא היינו מתנגדים לאיזה שבוע חופשה באחוזת הייבנוורת. טיול בגנים ומדיטציה טובה וממושכת. זה כל מה שצריך.

בשמחה. בליידס היא סופרת שפשוט כיף לקרוא.

בחלקים היפים יותר בספר, בליידס מתארת תהליך יפהפה של זיכרון וצבע, עבודה תודעתית ונפשית עמוקה של הדמייה ודמיון, ידע וזיכרון, במלאכת בנייה יפה של קווים מקבילים: החקירה לתוך עברה של ג'וליה, הסודות שהיא מסתירה והסכסוך העגום עם אחותה רבקה, לצד הנבירה בעבר הרחוק יותר של איירין וג'יימס אהובה. האם הסיפורים עליהם באמת נכונים? אנחנו מסוקרנים עד לקצה ממש כשהעלילה גולשת ללונדון התוססת שלפני הבליץ, מקום הדוניסטי של צריכה, בילוי וזימה ברוח אכול ושתה כי מחר נמות. ובתוך ההמולה הגועשת הזו אנו מבינים דברים הרבה לפני איירין, ומאחורי גבה, במלאכת סיפור עדינה ומחושבת שמתגלגלת לעלילת מותחת מצידה האחד ורומנטית מצידה האחר, שכולה אומץ ותושייה, וגבורה פמיניסטית לעילא.