אלי הוא אלמן בן 52, מתרגם מצרפתית שיודע שבקרוב יחליף אותו ה-AI. יש לו בת אוהבת שחיה קרוב אליו ובן מנוכר שלומד בחו"ל. הוא כבר לא מאמין שימצא שוב אהבה, אבל אז, בארוחת ערב אצל ידידים, הוא פוגש את ליה, צ'לנית מקסימה ששובה את ליבו וכנראה שגם הוא מוצא חן בעיניה. האם זה יכול לקרות? דרור משעני גורם לנו להאמין שכן בדרכו המיוחדת, שיש בה תובנה ועומק של אמצע החיים, לצד מתח מוזר וחשש מפני הבאות. מה כבר יכול להשתבש? ובכן, כמעט הכל. בחיים האלה אנו מקבלים רק שק קטן של מתנות, שקיק, אבל לפעמים דווקא כשאתה חושב שהוא נגמר, אלוהים שוב מפתיע אותך באושר בלתי צפוי. הכל טוב ויפה, רק שלסיפור הזה יש גיבור נוסף, פליקס, הכלב הכנעני של ליה, שהוא ואלי לא מחבבים זה את זה מהרגע הראשון; וכשליה נוסעת לרסיטל בווינה, אלי מתבקש לישון בביתה ולשמור על פליקס - וכאן העלילה מתסבכת, מאוד.

החתול/ ז'ורז' סימנון

מדויק עד מאוד.

הספרות היא חלק מהסיפור - הוא מתרגם לאחרונה רק בלשים קלאסיים כמו סימנון, היא קוראת לאמה המתעוורת בבית אבות קלאסיקה רוסית בקולה הערב, שמהלך עליו קסם עכשיו. מחבר ביניהם האובדן – אשתו של אלי, אביה של ליה, שנפטר בילדותה; מחברת גם המוזיקה, דה נשיונל כמובן, אבל אז, כמו שקורה לא פעם, מופיעה הטראגיות האקראית של הגורל העיוור. טעות אחת ואחריה מדרון חלקלק של כאב, אימה וצער שכבר לא ניתן לעצור. מרגע שנולד החטא הקדמון, הראשון, אנו נסחפים בשרשרת סיבה ותוצאה אל האבדון, אל המקום שבו כבר לא נוכל להציל את עצמנו. זו הקלות שבה גם אנשים טובים יכולים לאבד את המצפן המוסרי שלהם, כי אולי בכלל אין דבר כזה, אנשים טובים. זו תאונת דרכים בהילוך איטי, שכולה עצב עמום. אין כאן טוב ורע, רק אנושיות עגומה ברגעיה העלובים ביותר, אלה שבהם אנו הכי לא רוצים לפגוש את עצמנו.

הזדמנות לפני אחרונה מתכתב עם הבלש הצרפתי, סימנון וחבריו, שאלי מתרגם ומשעני אוהב, כשהסופר כמו מדבר אל גיבורו לאורך העלילה כולה, מפרק אותו, מגלה מה מניע אותו. משעה שמנת הרעל הוזרקה לתוך מערכת יחסים, האם עדיין ניתן להצילה, האם בכלל יש טעם. גילויים חדשים צצים ועולים מעברו של אלי, האפלה סביבו מעמיקה, הולכת וסוגרת עליו עד מחנק. אולי הוא בכלל לא מי שאנחנו חושבים. הגורם הכי לא צפוי בסיפור הזה הוא אתה, אומר משעני לגיבורו, ומחוג המגניבות שובר את הסקאלה.

תראו, זה בפירוש לא אחד הגדולים של משעני, ולא שיש איזו בעיה עם זה.

פטר, השותף הקריפי של ליה להופעות וליצירה המוזיקלית, שחושד באלי מההתחלה ואולי הוא צודק? דמות הצללים המושלמת.

שכחת איך העולם עובד? שהוא הכי נהנה לחבוט בך כשאתה מאפשר לעצמך לקוות?

תל אביב יפה ורגועה יחסית, שבה גם אנשים בוגרים יכולים למצוא לעצמם מקום לאכול, לשתות ולבלות.

נשמח לעוד מנה מזוקקת של אברהם אברהם, אם זה לא קשה. בתודה מראש.

הוא פחות מופתי מסדרת אברהם אברהם או מ"שלוש" המופלא, יותר מהתלה בלשית מאשר מותחן פילוסופי, לא אחד משיאיו של משעני אבל גם לא אמור להיות כזה. כך או כך, להזדמנות לפני אחרונה יש סוף מבריק שכולו קארמה טהורה ואמונה בדרכים הנסתרות שבהן המציאות נוטה לארגן את עצמה במעין שלמות שפינוזאית יפה. זה אפשרי, צריך רק להאמין. לדרור משעני אנחנו מאמינים, תמיד.