רז בת ה-24 מגיעה לפריז, ללימודי תואר שני במדע המדינה בסורבון, ומתגוררת זמנית בדירתה של שחקנית עבר עגמומית, ידידה של אביה הקולנוען. בבית אין לה מודל טוב לזוגיות, היחסים בין הוריה גרועים, כעוסים, ואפילו פוגעניים. 3 שנים חלפו מאז הזוגיות האחרונה שלה, וכעת היא מעדיפה את הלבד, אף אחד לא עושה לה את זה באמת. אבל אנחנו יודעים שמישהו כן הגיע לשם, כי ריח רפאים של דנה שם-אור נפתח בתיאור הכי חושני, מרטיט, סוער ונוטף עסיס שהעברית מאפשרת למעשה התשוקה, או למה שנשאר אחריו; זיכרון הגוף שהופך לזיכרון הנפש משלושה ימים ולילות במלון בשטוקהולם, שאותם בילתה עם לוסיאן, 44, מרצה מבוגר וכריזמטי, נשוי בשלישית ואב טרי לתאומים, שמלמד את הגותו של בורדייה במבוא לסוציולוגיה; האיש בעל המבט התכול המכשף שהגיע אל כל צפונותיה.

כשרון דיבור/ שרי שביט

עברית קצת מאתגרת לפרקים.

היא לא חושבת שהיא יפה במיוחד, אולי מיוחדת ביום טוב, והתשוקה שלה נובעת גם מהערצה, ממערכות של כוח ושליטה. זו אותה הפטריארכיה, שוב, חוסר האיזון הנצחי שבין המינים - הגבר חזק יותר, האישה כנועה ומשתוקקת, תמיד מחכה, מתמכרת למשחק הגזלייטינג המתמשך של רוצה לא רוצה, יכול לא יכול, מוכן לא מוכן, עוד הפסקה ועוד חזרה, עוד ועוד, עד שדי.

ריח רפאים (כי היא מיד הופכת לסטודנטית שלו וכותבת תזה מוזרה על ההיסטוריה השל הניחוחות) הוא ספר על הנוכחות של ההיעדר, הזיכרון של מי שכמעט אף פעם לא נמצא שם, כי הוא בעצם שייך למקום אחר; על הגעגוע שמלווה כל תנועה, כל פעילות: חופשת סמסטר בתל אביב, נופש קיצי עם ההורים ביוון - הוא אף פעם לא שם, הוא תמיד במחשבותיה. ביסוד התשוקה עומד המבט, להרגיש סקסית זה לראות את עצמך בעיניו של האחר, אך מצד שני, להיות תמיד תלויה באישורו, כאילו אין לך קיום משל עצמך, אלא רק מבעד לעיניו, במשחק מתמשך של משיכה ודחייה, התקרבות והתרחקות, מגע ועצירה.

עדיין, זה ספר על רומן בין מרצה מבוגר לסטודנטית צעירה. לא הכי מקורי שיש.

האישה החוקית. תמיד שם ברקע. אם היא תגלה, היא תיקח לו את הילדים. "הם הצילו אותי", הוא אומר. תביני לבד.

"חיפשתי אהבה, נכון לומר אהבה בתוך קשר, זיווג פנטסטי שעם השנים הבנתי כמה קשה להשיגו - כאילו האהבה היתה צבע והזוגיות צליל, או להפך, וגם אם צבע וצליל חולקים נקודות השקה, הם נעים על צירים מקבילים, דינם להיבדל."

פריז? שטוקהולם? שתיהן מקסימות, שתיהן חלק בלתי נפרד מהסיפור; ערים עם נוכחות.

ברור. שם-אור יודעת לכתוב. נשמח לקרוא עוד ממנה.

זה הקסם הבלתי ניתן להתנגדות של האיסור החמור, הטאבו. שם-אור כותבת ארוטיקה פילוסופית גבוהה שחוקרת את יסודות המשיכה כמו איזו אנאיס נין מודרנית, בתוך פריז חושנית וסקסית עד עילפון חושים, מקום שבו כאילו אין לך ברירה מלבד להתאהב. אבל הקליימקס, השיא, תרתי משמע, מתרחש דווקא בשטוקהולם; סוף סוף זמן לעצמם, רק שניהם, בלי אישה, בלי ילדים, בלי עבודה (כמעט), בלי מחויבויות, רק חופש. ומה נשאר? אדוות של פגיעה, עוד מערכות יחסים רעילות, לא בריאות, לא מתגמלות, עד שנרפאים, או שלא.