בגיל 46 הפך אליל הספרות הנורווגית קרל אובה קנאוסגורד לאב בפעם הרביעית וכתב לבתו התינוקת את "באביב", ספר ראשון במעין ממואר מרובע, לפי עונות השנה, שיצא לפני כעשור ותורגם כעת לעברית. הוא פותח בקביעה מסקרנת: החיים הם התרחשויות שיש להדוף, והאושר הוא ההפך מהם, יצירה, להוסיף לעולם משהו שלא היה קיים קודם, כמו התינוקת הזו. היא אושר טהור. כהרגלו, קנאוסגורד יודע למצוא את היופי שבפשטות, הנשגב שביומיומי, כשהוא חוקר את השאלה הנצחית מהי אהבה, הרגש שאינו תלוי בדבר, שתמיד נמצא שם לאורך כל החיים. זה סיפור על יום אחד באביב, רגיל להפליא, יום שרובו אושר, שהרי משמעות החיים היא למצוא את האושר בדברים הרגילים. בערב מתקיים ליל וילפורגיס, מעין חג אביב פגאני/ ל"ג בעומר נורדי שבמרכזו הדלקת מדורות, אבל היום עצמו מוקדש לנסיעה אל אמה של הפעוטה, אשתו של קנאוסגורד המאושפזת עקב דיכאון קשה במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים בעיר הלסינגבורג, במרחק שעתיים נסיעה, ואמורה להשתחרר ולחזור לחיק המשפחה.

תמונות ילדות/ יון פוסה

לא קל.

אחיה של התינוקת הם קדם-מתבגרת עצבנית, צינית וסרקסטית בת 11, אחותה הצעירה בת ה-9, המוארת שדואגת לכולם, ואח בן 7 שתקוע כמובן במשחקי מחשב. להורות של קנאוסגורד מתלווים רגשות האשם הבלתי נמנעים - למה הוא מעשן בחדר העבודה שלו כשהאחים הקטנים משגיחים על התינוקת, למה הוא נאלץ לעבור ראיון ברשויות הרווחה בגלל מצבה של אשתו. החרדה לבריאותו שלו, שמתגלה במקומות מאוד מוצנעים, נובעת אך ורק מהדאגה לבתו, האם לא יוכל להגן עליה, לגדל אותה. יש כאן חשיפה עצמית טוטאלית, עד למקומות הכי אפלים בנפש ומביכים בגוף, בלי להסתיר דבר, לצד תובנות יפהפיות על הורות: לא רק הילד גדל, משתנה ומתפתח - גם אנחנו. מכאן קנאוסגורד צולל להרהורים פילוסופיים על אישיות, אופי, תכונות, מה שמולד ומה שנרכש, מה פנימי ומה חיצוני; האם באמת לבסוף כולנו אותו הדבר ורק נסיבות החיים שלנו משתנות והופכות אותנו למי שאנחנו. משם הוא עולה מדרגה אל האפיסטמולוגיה ומה שבין החפצים כמו שהם לעומת הרישום שלהם בחושינו, בנפשנו, בליבנו.

הוא לוקח את הדרך הארוכה, מסתובב, חווה מקומות אחרים, בשביל עצמו ובעצם בשבילה, שומע מוזיקה טובה (הקלאש, אלא מה) ופשוט חווה וחי בתוך תיאורי טבע יפהפיים שיש בהם חדווה של גילוי ראשוני, כמו מבט משותף עם עיני התינוקת. גם תיאורי החפצים היומיומיים הם איטיים, פרטניים ומדוקדקים; כך ראו אותם הציירים הגדולים, כמו תינוק, לא רק הדברים עצמם, אלא גם החללים שביניהם. מערכת היחסים בין קנאוסגורד לאשתו הוא סיפור אהבה בין נורווגי ושוודית, כמו בתמונות מחיי נישואין של ברגמן, הבמאי האהוב עליהם. קנאוסגורד מתכתב ארוכות עם ברגמן על הדרך שבה אנו אוהבים וגם פוגעים. בדידות, דיכאון ואובדנות פורצים כשאנו מפסיקים למצוא משמעות בקשר שלנו עם אחרים, בני זוג ובעיקר ילדים. החיים לצד אדם דיכאוני מחייבים מעקב תמידי אחר מצב הרוח שלה, כמו שינויי מזג האוויר, כשמרכז ניצבת שאלה דרמטית: האם לתמוך באשתו ובעצם לאפשר את הדיכאון, לרחם עליה ולהקשיב לה, או לנקוט בגישת האהבה הקשוחה: רק היא יכולה לצאת מהמצב הזה בכוחות עצמה, הכל תלוי רק בה. זה מה שהוא עושה והמחיר הוא גל הדף אדיר של רגשות אשם., שאיתו הוא מתמודד באמצעות ההיצמדות לשגרת פעולות סדורות המשמשות להסחת דעת, שטיפת כלים, כביסה, גינון. זה לא ממש עוזר.

כרגיל , קנואוסגורד לוקח את ה-TMI עד לקצה ממש, במיוחד בפירוט בעיות העיכול שלו ומה שמתרחש אצלו על האסלה בשירותים. תודה אבל לא תודה.

כמו תמיד במצבי ההורות המאתגרים האלה, צריך גם סבתא מושלמת שאפשר להישען עליה; זאת שמבקשים ממנה לשמור על התינוקת והיא אומרת: ודאי, אתה צריך גם זמן לעצמך.

ליופיו של העולם הזה אין כל משמעות אם את לבדך בו.

כמה יפה הוא הטבע השוודי, ארץ בראשית אדירה שממלאת את כל מי שנמצא בה באנרגיות חדשות, אחרות.

שלא נצטרך לחכות יותר מדי לקיץ, לסתיו ולחורף.

ואז לבסוף מגיע חג האביב, אירוע המשלב את המיתי והנצחי, השמש, הכוכבים, האש, עם הבנאלי והיומיומי, נקניקיות וקטשופ; כמו בחיים עצמם, חייה של בתו הפעוטה שמתחילים ממש עכשיו, וכמה יופי יש בהם ובעולם. הוא פשוט עומד שם ודמעות מציפת את עיניו. לפעמים כואב לחיות, הוא מסכם, אבל תמיד יש סיבה לחיות. תמיד.