בערב שלפני 7 באוקטובר היא נמצאת עם בת זוגה החדשה בפסטיבל הסרטים בחיפה. הן צופות בפרק מסדרה על האינתיפאדה הראשונה, המספר על קבוצת חיילים במחנה הפליטים ג'באליה, שהרגו ילד מקומי וכמעט בוצע בהם לינץ'. היסטוריה של אלימות ודם שאין ממנה מוצא. ככה זה מתחיל, מסע בתודעה, בזמן ובמרחב בתוך מציאות איומה שלא ניתן להסביר בכלים המחשבתיים הניתוחיים הרגילים. נותר רק להרגיש; בגוף ההולך ומתכווץ, בנשימה ההולכת ומתקצרת, בקדרות העוטפת את הלב וכמו מוחצת אותו פנימה, סיוט מוחשי, סמיך, כבד, שאינו מרפה. סלין אסייג וזוגתה נפרדות זמן קצר לאחר מכן. פשוט אין טעם במערכת היחסים הזו. הכל מתגמד ונעלם אל מול מפלצתיות האירוע, התזוזה הטקטונית המחרידה שרוחשת מתחת להכל בספרה החדש, קרבה יתרה.

דלפין/ דפנה לוין

ממש לא קל.

שנה חולפת. עדיין מלחמה והיא בקושי ישנה. בבת ים המכוערת והגסה, מופת של עליבות ישראלית טיפוסית, מתערבבים השכנים הצועקים על בנם המעורער בנפשו, החתולה השחורה על גג המכונית, ציפורי המיינה בעלות המבט המרושע, ועוד שלל התרחשויות מינוריות שמהן אסייג מרכיבה שפת סימנים פרטית שדרכה משתקפת בפרוזה שירית התקופה הבלתי אפשרית הזו, שבה שום דבר אינו בדיוק כפי שהוא נראה; האנשים, החפצים והחיות נטענים במשמעות אחרת, קודרת, מאיימת, מסוכנת. מצב המלחמה הקבוע מעלה זכרונות ילדות ממלחמות ישנות, ממקלטים פתוחים או נעולים; מפה רגשית של טריגרים וצלקות נפשיות שלא יגלידו לעולם. מחיר החיים במקום הנורא הזה, גיהינום עלי אדמות, הוא תחושת תלישות וניתוק קבועה; קשרים חברתיים ארעיים, קשרי משפחה מרוסקים, אי נחת קיומית. אין מקום שהוא בית, אין מרגוע לנפש, החיים כחיפוש אינסופי, רק לא ברור אחר מה בדיוק. בקרבה יתרה יש תובנות עמוקות ויפות על הנפש הכותבת, המקיימת עם מלאכת הכתיבה מערכת יחסים קשה ותובענית, מאבק שיש הקלה כשמצליחים להימנע ממנו, כשפשוט לוקחים הפסקה. אז מתרחקים מהרעל הטוקבקי האכזרי של הקוראים השליליים והקנאים למיניהם, מבקשי רעתך. ריטריט כתיבה בצרפת שאליו היא יוצאת הופך בעצם לחופשת אנטי-כתיבה, ההפך מכתיבה, כך עד שמגיעה ההשלמה הכואבת עם העובדה שהכתיבה היא האבל והאבל הוא הכתיבה, רק כך היא הופכת לחלק מהחיים ואפשר להמשיך. לכן, אולי, הספר הזה עצמו הוא מעין הפסקה שכזו, לא מהכתיבה אלא מהחיים.

הוריה של אסייג הולכים לעולמם בזה אחר זה, והיא מצליחה להעביר את מה שחשו רבים שאיבדו את הוריהם בשנים האחרונות - טוב שהם כבר לא כאן כדי לראות את העולם שבנו לנו מתפורר. זו מציאות שבה ערך החיים הולך ומתמוסס לתוך תחושת אובדנות, נטילת סיכונים לא סבירים ופגיעה עצמית. אם את לא רוצה להיות פה, אולי פשוט לא תהיי פה, וזה לא רק לנסוע לכפר או לחו"ל, אלא לא להיות בכלל. מעל מרחפת תחושה מתמשכת של היעדר; משהו בחיים, ביקום, במרקם המציאות חסר ולא ניתן למלא אותו, אולי כי אין לו שם, רק רטט חולף בזווית העין, משהו שהיה או לא היה וכנראה שלעולם לא נדע מה היה. ההתרחשות בספר היא שוטטות חסרת מטרה של בדידות בהמון. בכלל, בדידות היא אלמנט מרכזי בספר, כמו להיפלט מהחיים, להיות הכי בשוליים אם לא מעבר להם. להתקיים מבלי להיות. כמו שלל השרוטים וההומלסים המסתובבים בשכונה, שבה מקומות נסגרים, דיירים באים והולכים. הכל ארעי והכל שברירי ובר חלוף. זו פרוזה פילוסופית מרשימה, קיומית, שהיא הפך מאקזיסטנציאליזם - אי קיום.

זו קריאה מאוד מאתגרת ולא תמיד מתגמלת. אין כאן יותר מדי תקווה.

בתוך האבל על הוריהם, אחיה של אסייג צולל לתוך ענן מוזר של ריאליזם מאגי, כישוף ותורות הנסתר. שנאמר, כל אחד ושביל הבריחה שלו.

"זה מאוד סתמי לומר שהכול כאן משוגע, סתמי עוד יותר לומר שזר לא יבין זאת. זר לא יבין זאת".

בת ים?! טוב נו, שיהיה. אבל קרוב לרכבת הקלה אם אפשר.

ברור. אסייג היא כותבת עילאית ממש.

במהלך הסיפור אסייג מגלה דרגה הולכת וגוברת של מוזרות וחריגות, התנהגות פחות ופחות ברורה, צלילה איטית אל תחילתו של אובדן שפיות, שמתבטא בהזיות חולפות וקשר עם המתים שממשיכים להלך בינינו, וניצני פראנויה. מתישהו, לקראת סוף הספר, זה מתחיל להיות מדאיג, בפרקים הולכים ומתקצרים, רסיסי תודעה, אבק מנטלי. אבל מי פה משוגע? כמאמר השיר, אדם גם לעצמו הוא זר, ואולי זו הדרך היחידה להתמודד, כמו הדמנציה שאליה מידרדרת אמה לאחר מות אביה - ולפני מות האם עצמה. הסיוט הזה טבול בחשיבה מאגית מיסטית שרואה בכל התרחשות או אירוע סימן לבאות, אמונה כמעט דתית ברוע של היקום עצמו. הביטו סביב ותבינו שהיא צודקת.