טקסט רב רובדי ומורכב, שמנסה להקיף מכל הצדדים את מה שכמעט ולא ניתן לתפוס. יש כאן אישה בודדה ביישוב אי שם בעוטף עזה, שיושבת מחוץ לביתה כשהכול מסביבה מתפוצץ ועולה בלהבה. יש אסיר בטחוני המכונה Z, דמוי האסיר X בן זיגר, המוחזק במתקן סודי אחרי שבגד במדינה באופן בלתי נסלח. יש גנרל קשיש, דמוי אריק שרון, השוכב בקומה בבית חולים ומטפלת מסורה שלא משה ממיטתו. ויש איש עסקים פלסטיני בברלין, הנאבק ברגשות האשם על אחיו הנאנקים תחת עולה הכבד מנשוא של ההתנגדות. כולם פנים שונות של "הסכסוך", אותו מושג מיתי ערטילאי שכאילו יש לו חיים משלו, שנמצא מעבר לכל ומעל לכל, חורץ גורלות, בלתי נמנע, גדול מהחיים והמוות.

יער אפל/ ניקול קראוס

לא קל, מטבע הדברים. כמו הסכסוך עצמו.

אנגלנדר פשוט לא נותן לנו לנשום או לחשוב יותר מדי. הוא מדלג מסיפור לסיפור בכמה עמודים קצרים, מוסיף עוד פיתול לעלילת משנה, מצייר עוד קו אופי לדמות שולית. ואז פתאום, באורח פלא, הכל מתחבר, בשורה של סופים שקטים וחזקים, שמהדהדים עמוק בלב.

אנגלנדר מצליח לשלב באופן קרוב לשלמות בין מותחן ריגול לבין טקסט פוליטי, ולערבב במינונים מדויקים וחכמים בין הלאומי לאישי ובין השכלתני לרגשי.

כי המבט של אנגלנדר, כולו פטרוניות לצד דאגה כנה, עלול לעצבן לפרקים, וההערצה שלו למפעל הציוני כמעט משעשעת.

רותי, המטפלת האישית של הגנרל, היא אמו של השומר המופקד על האסיר הביטחוני Z וטאף קוקי לא קטנה בפני עצמה, אישה עם היסטוריה ומיתולוגיה ומורכבות אינסופית.

"הפעם, כבכל פעם, כשהלחימה תחל, היא תהיה נוראה יותר מהלחימה שקדמה לה. הפעם האחרונה היא תמיד הגרועה ביותר, האלימה ביותר, הכי פחות מרוסנת, הסלמה מתמדת. זה הכלל המיוחד".

בהפסקת הפרסומות שבין מהדורות החדשות.

לפעמים אנו זעים באי נוחות מסוימת כשסופרים יהודים אמריקנים אופנתיים כותבים על הסכסוך הישראלי-ערבי. גם הפעם.

הארוחה של נתן אנגלנדר שבורה ומרוסקת, מתובלת בנתזי דם וחורבן, אבל יש בה גם רגעים יפים.