נעמי היא עורכת דין אחרי בחינות הלשכה, בחופשת לידה ממושכת המוקדשת לבנה אורי בן השנה וחצי. יובל, בעלה, הוא קצין ביחידה 669 במילואים, ומנהל פנימייה לנוער. נעמי היא אמא מתוסכלת, אף פעם לא מספיק טובה, תמיד מרגישה כאילו כולם מתקשרים עם התינוק שלה טוב ממנה. היא בודדה, ואת מרפסת ביתה מסייד פועל ערבי שהזמין יובל ללא ידיעתה. ב"אורחים", ספרה החדש, מציירת איילת גונדר-גושן מציאות ישראלית טיפוסית - זו לא תקופה שמשאירים בה אישה ותינוק לבד בבית עם פועל ערבי, ואנו משלימים אוטומטית: זו אף פעם לא תקופה כזו.

תמורה נאותה/ מאיה ערד

זורם, נקרא בחטף וכתוב בעברית מעולה ומדויקת.

ברגע נורא של אכזריות אנושית וגורל עיוור, גונדר-גושן משחקת בראשנו עם כל מה שאסור, בין מי-טו למתחים גזעיים, גורמת לנו לחשוב, מאתגרת אותנו ומכניסה לסיפור את הגיבור הבא, אברהם, אתיופי בן 15, גאון מתמטי לא מאובחן, העובד במכולת של סטאס הרוסי, שבנו אריק נהרג לפתע ברחוב, מוות סתמי נורא. בין דעות קדומות, רוע ואשמה, גונדר-גושן יוצרת הצפה של כל מה שמחריד במדינה הזו בפרק אחד קצרצר אך מרוכז, טיפול בהלם, ואחריו הידרדרות איטית, גורלית בנוסח פרי העץ המורעל; השתלשלות עניינים בלתי ניתנת לעצירה אל האבדון, שכולו צביעות, התחסדות ושנאה. המקום הזה אבוד, נידון למלחמת נצח ארורה, אלימות גוררת אלימות במעגל דמים אינסופי.

ואז, כשאנו מתחילים להרהר בבנאליה של הרוע, גונדר-גושן זורקת אותנו למקום וזמן אחרים. כעבור שנתיים, נעמי, יובל ואורי נוחתים בלאגוס שבניגריה לרגל שליחותו של יובל, שנשכר להקים שם יחידת חילוץ דמוית 669 עבור הבטחוניסטים הישראלים העובדים בסביבה. נעמי ויובל מודאגים מקצב ההתפתחות של בנם, שמרטיב וצורח בלילות, ככל הנראה בעקבות הטראומה שחווה בינקותו. הם לוקחים את אורי לפסיכולוגית ילדים, נוגה, שהיא האקסית של יובל מהתיכון, אבל הוא לא מספר על כך לנעמי; עוד סוד שמפריד ביניהם, עוד כמוסת רעל מוזרקת לתוך המערכת. לנוגה, שמסתירה פגיעה מינית קשה מילדותה, יש צרות משלה - אמא לילד מטופל שמלכלכת עליה ברשת וגם פרידה כואבת מהאיש שאהבה, עופר, שמשאיר אותה עם שתי ילדות קטנות בעיר זרה. גונדר-גושן עושה שוב את מה שהיא הכי טובה בו: הצרות והמצוקות של ישראלים בחו"ל, אימת הרילוקיישן והמעמסה הבלתי אפשרית שהוא מטיל על מערכות יחסים שבריריות; המרקמים העדינים האלה שמחברים בינינו ונקרעים כל כך בקלות, לפעמים אפילו מיד עם המשבר הראשון – והיא כה טובה בזיהוי הסדקים הזעירים האלה, שנפערים לתהום עמוקה. נוגה היא מטפלת מעולה והטיפול הופך עד מהרה לממוקד גם בנעמי, שנמצאת בדיכאון עמוק, ואז גם יובל זוכה לטיפול משלו, שבתוכו מתברר שאהבתה של נוגה ליובל היתה קצת אובססיבית ולא בריאה. בדרכה המאופקת, גונדר-גושן מעלה אט אט את מפלס הדרמה עד לרמה כמעט טלבנובלית, כשהיא יוצרת מתח מתוחכם בין עוצמת ההתרחשות לריסון והחסכנות של התיאור. זו שליטה לשונית כמעט בלתי מורגשת ברמה של מאסטר.

הספר הזה מרגיש קצת כמו דיווח חדשותי - קרוב מדי, מציאותי מדי, יומיומי מדי, מחריד מדי.

עמוס, המפקד של יובל בניגריה. מלמד את המקומיים איך לטבוח בבני עמם ובהפסקות קורא את מאיר שלו.

"בשביל מי שחי כאן מספיק זמן זה ברור: יש רחובות שבהם לא יקרה לך כלום, ויש רחובות שבהם עדיף שלא להסתובב. גם בזוגיות יש אזורים כאלה. אולי לא תמיד הם משורטטים בקפידה כזאת".

הקולוניה הישראלית בלאגוס מפנקת באקסטרים - דיור מוגן קו ראשון לים.

כן. אצל גונדר-גושן אנחנו יודעים בדיוק מה נקבל - ואנחנו לגמרי בסדר עם זה.

בעצת נוגה, נעמי מוצאת עבודה כעוזרת מחקר אצל איובמי המקומית, דוקטור למדע המדינה שחוקרת את יחסי אפריקה והמזה"ת בשנות ה-60; אישה מהממת ומעוררת קינאה, יפה, עשירה, בטוחה ומושלמת, שמחדירה לדיון ניצוצות של פוליטיקת זהויות וניאו קולוניאליזם. אם אתם המיעוט הנרדף שנקרא יפי נפש, מה שביצעה ישראל באפריקה בסיקסטיז יגרום לכם לחשוב על מה שקורה בעזה עכשיו. אז עכשיו כאילו הכל בסדר. בינתיים. אבל אצל גונדר-גושן מרגישים היטב את זרמי הכאוס המבעבעים מתחת לקרקע ומאיימים להתפרץ בכל רגע; דווקא כשאת מרגישה הכי בטוחה, הרוע יתפוס אותך לא מוכנה. זה החלחול של הטראומה מעבר לשנים, לדורות, למקומות ולמערכות היחסים, כמו נגיף שמתפשט אקספוננציאלית בביו פידבק אין סופי, לופ של סיוט מתמשך, עד קץ כל הימים.