ביקורת מזוית אחרת
רן בן נון
האב שלא הכיר משפיע על חייו בדרכים נסתרות
תקציר מנהלים
סימון, 40 ומשהו, הוא ספר במספרה באמסטרדם, שירש מסבו יאן. למה מסבו ולא מאביו? כי קורנליס, אביו של סימון, נעלם ב-77' בתאונת מטוס בטנריף שבאיים הקנריים, כשאמו של סימון הייתה עדיין באמצע ההיריון. סימון, שגר בדירה שמעל המספרה, לא אוהב לעבוד במיוחד; הוא איש בודד שלפעמים מבקר גבר זר במיטתו, אך מעולם לא היה במערכת יחסים אמיתית. הוא שוחה בבריכה העירונית כדי לשמור על כושר ומעריץ כוכבי שחייה, שפוסטרים שלהם תלויים בחדר השינה שלו משל היה טינאייג'רית בקראש על פופסטאר גנרי. בסימון, גיבור "בנו של הספר" של חרבראנד באקר ההולנדי, יש משהו קצת קריפי, כשהוא ממשש את עורק הצוואר של לקוחותיו בעת הגילוח, למשל, ונותן להם לדבר תוך הנהון אגבי, כמעט אדיש לחלוטין לסביבתו, ולאנשים בכלל. העלילה נפתחת כשהוא נדרש לעזור לאמו הדכאונית, אניה, המשמשת כמשגיחה בבריכה לבעלי צרכים מיוחדים, אחרי שעמיתתה, הני, נסעה עם בן זוגה לחופשה בטנריף – וזהו הטריגר המוזר שמפעיל אצל סימון את התשוקה לברר סוף סוף מה באמת קרה לאביו הנעלם.
כמו מה זה
במחילה מכבודה של אשת המערות/ אופיר טושה גפלה
קל/כבד?
לא כבד מדי.
למה כן?
אחד הנערים בבריכה, איגור, יפה באופן מיוחד ומתקשר רק בנהמות משונות, מגלה כלפי סימון מעין משיכה הומוארוטית שמבלבלת אותו לגמרי. הוא רואה בעצמו "קורמורן בלהקת שחפים", דימוי ששתל במוחו סופר מצליח שמסתפר אצלו, אלכוהוליסט דובי חמוד שחולב מהספר השתקן את סיפור חייו ואף מבלה איתו במסבאה מקומית. ככה סימון מרגיש, כמו הקורמורן; תמיד זר, תמיד בחוץ, החיים עוברים לידו בניתוק רגשי מוחלט. אבל עכשיו הוא מתחיל לחפש את זהותו. לראשונה, סימון עולה עם סבו לאתר הנצחה לקורבנות תאונת המטוס שבה לכאורה נספה אביו, אבל גופתו מעולם לא זוהתה ולבקשת אמו, שמו של קורנליס לא מופיע על מונומנט המצבה. סימון מתחיל לקרוא על התאונה באינטרנט - למה אביו יהיה שם? האם היה לבד? כל זה יתברר בחלק השני של הספר, שחוזר אל האב ואל אותו אירוע ב-77', בתוך רומן חשאי שקיים קורנליס עם מתלמד צעיר במספרה, ויחד הם ברחו לטנריף.
למה גם כן?
התחקיר גורם לו להיפתח אל העולם, להתעניין, להסתקרן, לחיות, או כמו שאנאבלה שקד קוראת לזה, קפיצה למים; ליטרלי, הוא מתחיל לשחות כל יום, איזה דימוי שחוק - מהימנעות לחיים מלאים. היי, הוא אפילו פותח חשבון טוויטר. באקר כאילו קצת מגחך, אבל גם מחבב אותו עלינו כשהוא משרטט איך המחשבות מתגלגלות, איך נוצר רצף אסוציאציות בזרם תודעה מוזר, קצת חייזרי לפרקים, שמאוד מסקרן לעקב אחריו, כמו בהייה בזוחל קדמוני באקווריום. האם סימון יצליח לגלות מה קרה לאביו? באקר מתאר תקופה של חיים בארון, מול האפשרות להיוולד מחדש, לעצב את גורלך במו ידיך, להמציא את עצמך כעוף חול הקם מעפר. מצמרר לגלות עד כמה הבן והאב דומים, שוקעים לתוך שגרה אוטומטית וכמו חולפים ליד החיים מבלי לצלול לתוכם. האם צוואת אביו היא לגרום לבנו לשבור את חומת הניתוק? אבל בשעה שהאב ביקש להשתחרר ולחיות את הרגע, הבן דווקא מתחפר ונובר בעבר.
למה לא?
יש בספר הזה משהו קצת חייזרי; הוא כאילו טיפה על הספקטרום, מרחף לידך ולא ממש נוגע. טוב, אבל לגמרי לא ספר חובה.
דמות לקחת
אניה, האם. מה היא יודעת ומה לא, ואילו סודות היא מסתירה. חידה כתובה היטב שמתפענחת לאט לאט, ולא עד הסוף.
משפט לקחת
"ספרו של הסופר מונח נטוש על שידת הלילה. הוא כבר לא קורא בו. יש עליו שכבה עדינה של אבק. בכל זאת, יש בזה קסם, הוא חושב. סגור זה סגור, אבל כשפותחים אותו, נפתח עולם שלם. והעולם הזה מוטל כעת דומם, מעלה אבק".
איפה קוראים?
מתחילים באמסטרדם וממשיכים בטנריף. איזו חופשה מושלמת.
נחזור לעוד?
אפשר בהחלט. לא כל יצירותיו של באקר תורגמו לעברית ובטוח שמסתתרות שם כמה פנינים מיוחדות.
השורה האחרונה
סיפוריהם של הבן והאב נכתבים זה לצד זה וכמו נשזרים מעבר לזמן. או שלא. מה אם הסיפור שאנו קוראים על קורנליס הוא הרומן שכותב הסופר החביב, בן דמותו של באקר עצמו, שמשמש קצת כמו שטן קטן היושב על כתפו של סימון ומשדל אותו לעשות מעשים שלא ייעשו? ומה אם הכל כאן הוא רק משל ובדיה מוחלטת, ובעצם, למי בכלל אכפת כשהסיפור כל כך יפה, נוגה ונוגע.