"זה פשוט יותר מדי", כותב אוריאל, מורה לאנגלית בתיכון ברמת גן, לאשתו רוני ובנו דני – ונעלם. האיש שאהב לקרוא ספרים יותר מכל, צריך קצת שקט. רוני ודני נוסעים לחפש אותו בלונדון, אך לשווא. הם נאלצים לעזוב את ביתם, המשפחה מתפזרת. "אנחנו עברנו דירה, הוא עבר חיים", אומרת רוני, ודני שהיה אז בן 14, עכשיו כבר בן 30, כשהוא מקבל את השיחה הנוראה – אביו האובד התאבד בבית חולים פסיכיאטרי בלונדון; אוריאל אושפז אחרי התקף פסיכוטי אלים עם עגלת סופרמרקט של הומלסים, והותיר אחריו רק מחברת – שהיא "במחילה מכבודה של אשת המערות", ספרו החדש, והריאליסטי באופן כה מדכדך, של אמן הריאליזם המאגי העברי אופיר טושה גפלה.

הדיירים/ ברנרד מלמוד

עמוס נפשית.

אוריאל שונא את עבודתו ולא מסתדר עם רונית. כמו בנו דני המסוגר בחדרו, הוא רק רוצה להיעלם ובינתיים שורד, זה מה שיש. הטריגר למהלך הסיפורי הוא מחלת הסרטן של הקולגה האהובה עליו, דינה המורה למתמטיקה, מחנכת הרבה יותר טובה ממנו, שנותרו לה חודשים ספורים לחיות והיא ממשיכה להקדיש את זמנה לתלמידיה כאילו כלום. החיים קצרים, הוא מבין, יש למצות אותם עד תום. הוא לא יכול לעזוב, יש לו משפחה, אבל ההחלטה כבר גמלה בליבו, אז הוא ממציא זמן חדש באנגלית, present later, הזמן של יהיה בסדר, נסתדר. "במחילה מכבודה" הוא ספר על אהבת הקריאה, הכתיבה, הספרות, ומנגד על הצורך הנורא להתקיים, להתפרנס, לעבוד, על השקר הנורא של כל מלאכה מכבדת את בעליה, כשרוב המלאכות פשוט בזויות - או במילים אחרות, הטרגדיה האנושית. לעומת זאת, החבר היחיד שלו, יורם, הוא הייטקיסט שהתעשר, ואוריאל שונא אותו ובז לו; מעבר לגבו אנו מבינים שהוא גם קצת מקנא באדם שכל עתותיו בידיו. הקשר מתנתק ואוריאל הולך ונתלש מהעולם, נשמט מהמציאות. משוטט וקורא ספרים במקומות שונים בעיר, חי את החלום, אבל הוא ואנחנו יודעים שיש לו תאריך תפוגה והוא הולך וקרב, עוד מעט יגמר הכסף.

וברקע, המדינה הולכת ומידרדרת לאלימות וכאוס, יותר הומלסים, יותר עניים; זה עוני שקט, אנשים שמשוטטים ברחובות במבט כבוי, מיואש. גפלה, שלרוב מטייל בעולמות קסומים שברא בדמיונו המופלא, נוחת על קרקע המציאות, וזה קשה וכואב. רק בחלומותיו של אוריאל נמהל קמצוץ קסם אפל שכולו סיוט, כשהוא מתחיל לאבד אט-אט את שפיותו. האם זו בגידה ברעיון, שלעזוב הכל ולהקדיש עצמך לספרים הוא הדבר הכי נורמלי שאפשר לעשות? אשת המערות מכותרת הספר מגיעה בשלב הבא של הקריסה, כשאוריאל נאלץ לוותר על חדר העבודה/ ספרייה/ מקדש פרטי שלו, שמושכר לזרה, אם חד הורית לילדה מקסימה. קוראים לה מיכאלה, היא דווקא נחמדה, אבל עבורו היא אשת המערות שהתנחלה במאורתו. תחילת הסוף מתרחשת כשהוא מאבד את חדוות הקריאה עקב המצב הנורא, אז כבר ברור שהכל אבוד, שהעוגן היחיד בחייו מתרסק ושוקע במצולות היומיום. הוא מבין שהובס ואז מגיע הטוויסט המטורף באמת והוא עובר לגור בתוך מחשבותיו, בתוך ראשו, תקוע בלופ מסויט, גיהינום מעשה ידיו.

צריך להודות שזה גם קצת מה שנקרא אוי-אוי-אוי: אוף, למה אי אפשר רק לשבת ולקרוא ספרים כל היום? ובכן, התשובה הממצה היא פשוט - ככה.

רונית היא דמות פשוט יפהפייה ומעוצבת להפליא; איך זה מרגיש כשהאיש שאת אוהבת פשוט מאבד את זה מיום ליום? זה הכי כואב שיש.

"החיים זעירים. הבנתי את זה כבר מזמן. הדרך היחידה להגדיל את חוויית החיים היא באמצעות כניסה לחיים של אנשים אחרים. לחיות דרכם לזמן מה".

רמת גן או לונדון? עדיף לונדון, לא?

כן. כשגפלה ישוב לשוטט במחוזות היותר, נגיד, מרחפים שלו.

בין לבין, דני קורא על עצמו דרך עיני אביו; איך זה לראות את הילד הנעול בחדרו, שהוא בעצם המשך שלך עצמך, ואז לבסוף הסיפור חוזר אליו. דני של היום הוא במקצועו מנתח קורלציה בין ביצועי AI לביצועי אנוש. במילים פשוטות, הוא קורא טקסטים, כמו אבא, אבל חי בעולם שבו הספרים נכתבים על ידי בינה מלאכותית. וזוהי הדיסטופיה בהתגלמותה, סך כל חרדותיו של האדם הכותב, בתוספת הרבה סימני שאלה ותהיות קיומיות - כמה מעט אנו יודעים על האנשים הכי קרובים אלינו ועל מה שבאמת מתרחש בעולמם הפנימי.