הוריו של ברנאר תמיד התייחסו אליו בריחוק מסוים וגם אשתו הפסיכולוגית רצתה שישכב רק כדי לעשות לו אנליזה, אבל הוא מעולם לא חש מספיק מעניין, אולי בצדק. הם הביאו לעולם בת אחת, אליס, ועכשיו כשהיא עוזבת ללימודים בברזיל – זה הסימן הראשון להתפרקות נישואיהם בפרט, וחייו של ברנאר בכלל. אחרי עזיבת הבת גם אשתו מבקשת הפסקה ומוצאת לה מאהב, ואז הוא מפוטר מהבנק שבו הוא עובד בגלל איזו תקרית תמוהה – וזהו. עכשיו אין לו כלום. ברנאר עוזב את הבית, מנסה לשהות במלון וכשהוא מרגיש שעוד שנייה יתחרפן סופית עושה את מה שלא יעלה על הדעת וחוזר לבית הוריו בגיל 50. וזה אומר לחזור להיות ילד, עם אמא ואבא שמדברים עליך בדאגה מאחורי הקיר ואתה שומע הכל.

ריטואלים/ סס נוטבום

ממש לא קל, כמו החיים עצמם (סמיילי עצוב).

העצב העמום הזה של הגבר הלבן באמצע החיים הוא הנושא שאסור לדבר עליו, כי לכאורה אין לו זכות להתלונן. אבל מה שעובר על ברנאר משותף לכל כך הרבה אנשים. בהידרדרותו המתמשכת ברנאר זוכה לראות את העולם במבט חדש, לעצור ולחשוב, לנתח תהליכים ולהסיק מסקנות, להגיע לתובנות שלא עולות במרוץ העכברים המטורף והרגיל של החיים.

בזביל משפטי ההארה המוכרים והמופלאים של פואנקינוס, שממיסים ומרסקים אותנו שוב ושוב, ספר אחר ספר – ניצוצות האנושיות שעולים פתאום מתוך כל הסתמיות, מתוך האפור הגדול של הקיום. בדרכו הוא יודע לזהות את החמלה, לגלות את הלב גם ברגעים שבהם הכל נראה אבוד.

אמא'לה, איזה דיכאון זה להיות גבר לבן בן 50. תהרגו אותנו וזהו.

ברנאר כאילו הכי רגיל, אבל בעצם ממש לא, כי אין יותר בלתי רגיל מהרגיל ואנשים הם אף פעם לא מה שהם נראים.

"לא משנה מה נעשה, לעולם לא נהיה מסופקים באהבה".

בחדר ההמתנה של המטפל הזוגי/ המגשר/ עורך הדין שלכם.

בתנאי שפואנקינוס ייצא כבר מהבלוז הקיומי ויחזור למה שהוא עושה הכי טוב – רומנטיקה צרפתית במתיקות מעודנת.

אז אמצע החיים זה לא כיף כזה גדול. תתמודדו. כדאי לכם.