מייצ'יסלב וויניץ', 24, סטודנט להנדסה מלבוב, פולין, אפור פנים ומשתעל, רזה ובהיר, חולה שחפת, מגיע בתחילת סתיו 1913 לפנסיון לגברים חולי בית החזה בגרברסדורף, שלזיה. רק אמצע ספטמבר וכבר קר. וויניץ' מרגיש את המוות הקרב; הכל מסביב מאיים עליו, הוא לא רואה את היופי שבנוף הנשגב מסביב. זהו "נשף המפוזות" מעורר החלחלה של אלת הספרות הפולנית אולגה טוקרצ'וק, ובעצם הספר הראשון שכתבה לאחר זכייתה בפרס נובל – מה שמיד מעלה את השאלה אם ניתן לזכות בו פעמיים. האמפוזות הן מעין מכשפות מוצצות דם מהמיתולוגיה היוונית ואכן הנשף הזה מתברך בדמות מספרת בגוף ראשון רבות, כמו צבר של רוחות רפאים שנעלמות אל תוך סדקי הרצפה. מבט מלמטה, נשי, המתחיל מעקבי הנעליים, שהוא בעצם ראיית הכל. אצל טוקרצ'וק, הקריפיות מקבלת ממדים חדשים של אימה פילוסופית, קיומית, עמוקה בהשראת "הר הקסמים" השמיימי של תומאס מאן.

הסוררות/ אמיליה הארט

מאתגר למדי, לפחות מהבחינה ההגותית.

ויניץ' המסכן מורכב מסבך של תחלואים גופניים ונפשיים, פרנואיד מזעזע שבטוח שתמיד עוקבים אחריו ולפעמים גם צודק, אבל רק לקראת סוף הסיפור מבינים למה. החיים צריכים להיות בעלי טעם, אמר לו רופא המשפחה ששלח אותו למקום שכולו ריפוי בכוחות הטבע, תזונה נכונה, אוויר טוב ופעילות גופנית מתונה; כמעט כמו רפואה מונעת מודרנית, בתוספת (תודה לאלוהי הרפואה הישנה) מידות נאות של אלכוהול משובח. כשהיא מתבססת על כתביהם של ענקי ספרות ושועי עולם ישן, טוקרצ'וק בונה מעין חלל סגור גברי שוביניסטי מיזוגני, נוקשה ומאובן, שעד מהרה מתגלה בו גופת אישה, רעייתו של בעל הבית, אופיץ, שהתאבדותה לכאורה משחררת מהלשונות שורה של התבטאויות ניאנדרטליות אוויליות פסבדו מדעיות על מוחה הקטן והלא מובן של האישה. אבל אז מתברר שזו רק האחרונה בשרשרת של מיתות משונות ועולה חשד להתעללות. גברת אופיץ נקברת בדיוק ביום השוויון הסתווי, האקווינוקס, ויש לכך משמעות מיוחדת - מכאן מתחיל לשלוט הלילה - שרק הרוחות המספרות יודעות, כמו איזו מקהלה יוונית עתיקה. שלא כמו הזכרים החיים הנפוחים מחשיבות עצמית - הן מחוברות לטבע באמת, באות מהאדמה, האוויר והמים. מפלס האימה עולה עוד קצת ומתגבש בגותיקה מהדהדת לתחושה שמשהו נורא ואיום אורב ביערות שמסביב; כשוויניץ' שומע קולות משונים מעליית הגג כמו בסיפור אימה קלאסי. מפרומר, החולה המדומה, תיאוסוף וספיריטואליסט, אנו למדים שהפנסיון נבנה על אתר שבו התקיים בעבר ציד מכשפות והעלאתן למוקד.

טוקרצ'וק היא אלופת האירוניה הדקה, הקריצה הקבועה בזווית העין. הדמויות שלה עלובות עד מגוחכות, מיצגים של גבריות רופסת או נפוחה, ומטופשת באותה מידה. האינטליגנט היחיד הוא כמובן טולי ההומוסקסואל, פציפיסט הגוסס בפנסיון לאיטו ויוצר עם וויניץ' קשר מיוחד. מלבדו נמצאים שם לוקאס הימני והשמרן, שלא לומר נאצי, ואוגוסט השמאלני, שלא מפסיקים להתווכח ומסכימים לרוב רק בנושא אחד – האישה, המוצגת או כטיפשה או כשטנית ומרושעת. גופה כלל לא נמצא בבעלותה, הוא מכונת ילודה השייך לכלל. המאושפזים האלה מציגים אמונה כמעט דתית בהתפתחות הטכנולוגית, שתרפא את העולם ותחסל את כל צרותיו. השיחות הפילוסופיות עוסקות בפוליטיקה, קומוניזם, תורת ההכרה, אמנות קלאסית ומודרנית ותורת הגזע - הכנה לאפלה הגדולה שתעטוף את היבשת כולה בעוד שנים ספורות. טוקרצ'וק היא אינטלקטואלית מזהירה ומסחררת, אבל גם היא יודעת שהשכל יכול רק להביא אותך עד מקום מסוים, שמעבר לו צריך עוד משהו, למציאות יש רובד נוסף, נסתר. ויניץ' לומד אט אט את אמנות המדיטציה, שעדיין אין לה שם; ההרהור העמוק שאינו נאחז בדברים אלא רק מתבונן בהם ומשחרר. הוא מגלה שבית הקברות המקומי מלא גברים צעירים, שכולם מתו בנובמבר ועל מצבתם נכתב רק "אוי ויי". גיבור הנשף הוא צעיר טהור ותמים, טאבולה ראסה שהחיים עתידים להותיר בו את רישומם, או המוות. תיאורי הטבע של טוקרצ'וק יפהפיים, אדירים, כתובים בשפה עשירה מתפוצצת מעסיס ותשוקה אל עוצמת הבריאה; נוכחות נשית, קמאית, עזה, שהיצורים הזכריים המגוחכים שעליה נראים מולה כה חסרי משמעות. לנוף הנשגב הזה יש מחיר, הוא תובע קורבנות אדם, אחד בכל שנה בסתיו, תחילת נובמבר, בליל כל הקדושים. זה לא מפתיע, על רקע מצבם הגופני של השוהים במקום. אחרי הכל, זהו מקום של מוות.

טוב זה לא באמת סיור אימה. אם אתם בעניין של הורור קלאסי, אולי תצאו קצת מאוכזבים.

הדוקטור זמפרווייס, שמאבחן בחושיו החדים שוויניץ' הוא אכן משהו מאוד מיוחד. כמו איזו קריקטורה ייקית ישנה שיצאה לגמרי משליטה.

"כל אחד מאיתנו יושב בפישוק רגליים על קו הגבול שבין עולמו הפנימי לעולם החיצוני, ומנסה לשמור על שיווי משקל במצב המסוכן הזה. זאת תנוחה לא נוחה בעליל, ורק מעטים מצליחים לשמור על שיווי משקל".

כמה יפה היא שלזיה, כה קודרת, גותית, מסתורית וירוקה. הבו לנו פנסיון נוגה בהרים עכשיו.

כל כך. טוקרצ'וק היא בפירוש אחת מענקיות הדור וכל ספר שלה הוא אירוע מכונן ומשנה חיים.

ההומור של טוקרצ'וק דקיק ומרושע להפליא. זו לא אימה של "בו" ו"אמאל'ה", אלא משהו הרבה יותר עמוק ומחלחל. האלכוהול, אולי אפילו מעורב בסמי הזיה, מאפשר לוויניץ' לראות את שולי המציאות, את מה שנסתר מן העין, כשלעתים תודעתו גולשת אל העולם שמעבר. יש פה גם רומן חניכה וסיפור התבגרות. האם וויניץ' עדין ורגיש מדי עבור העולם הזה, יצור מעודן, יפהפה ואקזוטי שכמותו. האם הוא הקורבן הבא. ואולי הוא בכלל מעין קדוש נוצרי מודרני, ישות עילאית, מלאך האלוהים המתהלך בין בני התמותה, יצור הנע בחופשיות בין העולמות. פתרון החידה יותר פרוזאי ופחות נשגב, אבל וויניץ' לומד, שכדי להבין את המציאות באמת, לעומקה המרובד, צריך לראותה לא בעיניך הרגילות, אלא בעיני הרוח.