סטודנטית למשחק ישראלית בניו יורק מקבלת הודעה איומה: אחיה האהוב מאושפז כשהוא מחוסר הכרה בבית החולים מאיר בכפר סבא לאחר שלקה לפתע, בגיל 32 בלבד, בזיהום מסתורי בליבו. הם מנותקים ומנוכרים, אחרי שחזר בתשובה בעקבות אשתו הנמצאת בהריון, שהוסתר מהשחקנית, כדי שלא תקנא. היא לא מקנאת, היא כועסת נורא. גיבורת "שיעורים בפיתוח קול" החדש של דורית רביניאן האהובה היא תלמידה מצטיינת שזכתה בתפקיד הראשי בהצגת סוף השנה של בית הספר, "שוליית הקוסם", אבל אחרי תשעה שיעורי פיתוח קול היא נאלצת לעזוב הכל ולחזור ארצה, אל מיטת חוליו של אחיה. בינתיים, דודתה של אשתו של האח, זו שגידלה אותה ומכונה הרבנית, מאשימה וטוענת שכל הצרות באות כי בין הגיבורה לאחיה הי הקשר אסור, לא טהור, כי ככה זה אצלכם החילונים. האם באמת היה שם משהו "לא בסדר", טאבו שנשבר? משחקי ילדים שחרגו מגבול המותר? היא עצמה כבר לא לגמרי בטוחה. כל הדרמה המטורפת הזו מסופרת כתקציר של ספר שטרם פורסם, ביעילות קלינית שרק מעצימה את כוחו של הסיפור – ואת יכולותיה של רביניאן כמספרת עילאית מהשורה הראשונה של כותבי ישראל.

הסגת גבול/ רוז טרמיין

תראו, זה מסובך.

הקשר הסימביוטי נמשך גם בבגרותם של האחים, כצמד צעירים הוללים בשכונת פלורנטין בתל אביב. תוך דילוג תזזיתי בין הזמנים, רביניאן יוצרת מתח שרק עולה ומתגבר, התרחשות מוגזמת בכוונה, תיאטרלית, עם סיום דרמטי שכולו גורל וקארמה אלוהית. קפיצה לשנת 2006 ולרביניאן עצמה, שכתבה במשך חמש שנים תמימות את הסיפור על האח והאחות שקראנו עד עכשיו. זה אמור היה להיות ספרה השלישי, שעבורו קיבלה מקדמה מרשימה וזכויות התרגום שלו כבר נמכרו בחו"ל, אבל בהחלטה של רגע היא מחליטה לגנוז אותו, מחזירה את המקדמה ושוקעת בדיכאון כבד. גם אחרי 14 שנים, הספר הגנוז עדיין מלווה אותה כצל מאיים, למרות שכבר השלימה כתיבת ספר אחר. השנה היא 2020, תחילת ימי הקורונה וכשהיא כותבת על התקופה מופיעים ביצירתה של רביניאן לראשונה אלמנטים של ספרות אימה, משהו קריפי מדגדג כמו דיבוק, מאיים, מטריד, אך מרענן ונועז להפליא. היא מגלה את מה שהיה בעצם די ברור – את הספר הגנוז היא כתבה בעצם על אחיה ועל עצמה. היא היתה בת שלוש וחצי והוא תינוק שהלך לעולמו בגיל שבעה חודשים בלבד והותיר את הוריה הלומי צער ושבורי לב.

ומכאן משהו משתבש מאוד. רביניאן עוברת לתיאור של הוריה הפוסט טראומטיים אחרי מות התינוק, אפופי לחשי הגנה וחרדות, למרות שכבר יש לה שני אחים ואחות חיים ובריאים. היא נזכרת איך השאירו אותה אצל סבה וסבתה והלכו לבית החולים. דורית הצעירה רצתה שיחזרו, התפללה ולבסוף האשימה עצמה במותו של אחיה הפעוט. כל זה מסופר בתוך הרבה פולקלור סמיך ועבה מהוויי קהילת יוצאי איראן בישראל – מנהגים ומסורות מפורקים לשברי התנהגויות מפורטים להדהים ונבחנים בראייה מיקרוסקופית דקדקנית היוצרת קריאה מאתגר למדי. בשלבים מסוימים העלילה נדמית להרצאה משונה על תרבות ומורשת פרסית, שהייתם מצפים לקבל בראיון למוספי החג עם ריטה או אולי מהלהיט העולמי האחרון של מרג'אן כמאלי, אבל ודאי שלא מסופרת עתירת איכויות כמו דורית רביניאן.

תחשבו על זה כמו קובץ נובלות; כמה מהן גאוניות ממש, אחרות פחות.

הרבנית הזו היא משהו מבעית לגמרי. בקלות היא יכלה להיות גיבורה של סיפור אימה מעולה.

"תנופת הדרמה ואף יותר מזה, עונג השפה, ההתפלשות בה, המשחקיות שבמעשה הכתיבה — כל זה סם חיים שאני לא יכולה בלעדיו".

בבית החולים, בשעות הנוראות האלו של ההמתנה האינסופית. זה יכול לעזור.

ברור. רביניאן תמיד היתה ותמיד תהיה אחת הגדולות.

ובתוך כל המלל הזה היא טומנת את הסוד הגדול שבליבת העלילה, הקשור לאהבה האינסופית של בת לאביה הנערץ, שנפטר באופן פתאומי בגיל 66 בלבד. כך שבגדול, "שיעורים בפיתוח קול" הוא סיפור חזק מאוד על אובדן עצום, שהנפש האנושית מתקשה להכילו. אך לבסוף, עם כל הצער והכאב - אין דרך קלה לומר זאת, אבל חייבים לשאול: האם יכול להיות שרביניאן הנפלאה פשוט גנזה את הספר הלא נכון?