וילי, ככה קאט קוראת לנחש הפיתון שרכשה זה עתה ב-300 דולר. טוד, החבר הגועלי שלה, בדיוק קנה לה טבעת אירוסין אבל הוא לא רוצה ילד ואפילו לא כלב או חתול, אז שיהיה נחש. קאט, יפהפייה מובטלת שחולמת להיות משפיענית רשת, היא הגיבורה הראשונה ב"שמיים כחולים" של ת. ק. בויל, נביא הזעם האקולוגי מהשורה הראשונה של סופרי אמריקה בדור הנוכחי. בויל מגיש לנו עוד מניפסט אפוקליפטי זועם, שנון ומרושע על תרבות הצריכה המטומטמת שהופכת את יופיו של הטבע לעוד מוצר צריכה. וכשהטבע מגיב, הוא עושה זאת באכזריות מקסימלית איומה שלא תיאמן – מגיע לנו. נקודה. פלורידה שבה מתגוררת קאט הופכת לבלתי נסבלת למחייה, בחום ולחות איומים, הוריקנים והצפות הפוגעות קשות בבית החוף שהורישה להם אימו של טוד, איש שיווק העוסק במסיבות קידום מכירות לרום בקרדי. אצל בויל, ריקנות החיים המודרניים משתלבת היטב בניצול הטבע ליצירת מיצג טמטום אחד גדול, אם כי קצת פלקאטי ושקוף; לבויל אין את הסאבטקסט המעודן והמתוחכם של בני דורו פראנזן, שייבון או טארט - הוא לגמרי כפשוטו.

על עצמות המתים/ אולגה טוקרצ'וק

לא כבד מדי.

כשפלורידה טובעת, בקצה השני של היבשת מתרחש ההפך הגמור - קליפורניה המיובשת, מוכת הבצורת, הרוחות העזות והשריפות הקטלניות, שמגיעות כמעט עד לביתה של אוטילי, אמה של קאט ופודית לא רעה בכלל (בויל הוא אלוף מתכונים מרשים), שמתחילה לבשל צרצרים במצוות בנה קופר, אנטומולוג ומשוגע איכות הסביבה. קופר מגיע לארוחת ערב עם החברה הנוכחית שלו, מארי האסייתית, אקרולוגית זערורית ומומחית לטפילים. קופר ומארי יוצאים לאסוף חרקים וקרציות כדי לבדוק אם הם נושאי מחלות, ונחים בדרינק בטברנה מקומית המסתיים בהתקפת נחיל דבורים. גם החרקים הולכים ומתמעטים, מנסים לחיות את הרגע. האדם האמריקני של בויל שורד בתוך הטבע ההולך וכלה מסביבו - פרפר הדנאית המלכותית בסכנת הכחדה, הדבורים נעלמות, המערכת האקולוגית קורסת מסביבנו, ובויל נע בין הטפה לאירוניה דקה, בין הצורך להתעשת לבין ההבנה שכנראה כבר מאוחר מדי.

אורח החיים האמריקני חולה ודפוק, משועבד לתרבות הצריכה, דיכאוני, חרדתי ומכור למשככי כאבים ותרופות פסיכיאטריות. וכשנלחמים בטבע, הטבע נלחם בחזרה וזהו קרב מאסף אכזרי; הפלנטה מתנערת ומנסה למחות אותנו מעליה: קרציות אכזריות, חיידקים עמידים בפני אנטיביוטיקה - לטבע לא אכפת אם אתה לטובתו או נגדו. עבורו, כולנו אויבים. המסרים של בויל קצת פשטניים, אבל עובדים. הזמן הוא הרבה אחרי נקודת האל חזור, עכשיו צריך מסרים חזקים ישר לפנים, אין זמן להתחכמויות. העצב הקיומי על גוויעתו של כדור הארץ משתלב היטב בטרגדיה האישית של הגיבורים; החיים והעולם נהרסים באנטרופיה איטית חסרת מעצורים, סופנית. האישי הוא הכללי, הפרטי הוא הציבורי; הכל הולך לעזאזל, או ליתר דיוק, לכל הרוחות שמותירות אחריהן רק כאוס וחורבן. אליגטורים ברחובות, שפמנונים בכבישים, נחילי יתושים בכל מקום - האפוקליפסה כבר כאן, ואולי צריך פשוט לסגור את הבאסטה על כל הפרויקט הכושל הזה שנקרא המין האנושי, ולפרוש מהבריאה לפני שנחסל אותה סופית.

עומס הפרטים יוצר לעתיםהרצאה אקולוגית מתישה; מסר סביבתי, חשוב כשלעצמו, במקום ספרות טובה.

אר-ג'יי, הבחור שמכר לקאט את הנחש והופך לחבר הכי טוב שלה ואף למעלה מזה. כן, הוא מוזר, אבל הוא אוהב אותה באמת וזה מה שחשוב.

"טקסים צריכים להתנהל באריכות, וככל שהם משעממים יותר כן ייטב, כל העניין הוא להוסיף חגיגיות לאירוע בעזרת התחסדות, קלישאות וצביעות, כדי שכשהמילים סוף סוף יאזלו, ההקלה תהיה מחשמלת".

מיאמי הטובעת או אל-איי הבוערת? תחשבו טוב טוב לפני שאתם בוחרים.

כן. בויל הוא כותב חשוב שמטפל בנושאים קריטיים בלי כפפות של משי. כל ספר שלו הוא אירוע בקנה מידה גלובלי ממש.

הטבע נלחם בנו בדרכים יצירתיות והקיום היומיומי שלנו כבר לא מובן מאליו. בויל מכה בגיבוריו בתקריות מעצבנות ומכשולים טורדניים בעוצמה הולכת וגוברת, ההופכת בהדרגה לשרשרת אסונות קטסטרופלית, עד לאימה האולטימטיבית, זוועה בלתי נתפסת הטמונה בלב העלילה ולא נועדה לקוראים רגישים ורכי לבב. הטבע מעניש אותנו על כל חטאינו כלפיו, והוא קר כקרח או בוער מזעם, אכזר וחסר רחמים. זה אלים, חסר עידון וישר לפרצוף. אבל אולי זו הסטירה שאנחנו צריכים כדי להתעורר. ותאמינו או לא, הסוף כמעט אופטימי: יש עוד תקווה, פרפרי הדנאית עוד ישובו לפרפר; זה עדיין לא מאוחר מדי, אבל נשאר רק עוד רגע, רק עוד רגע אחד, והזמן לפעול הוא בדיוק עכשיו.